SharePoint
במסע מאתיופיה לירושלים – כ"ח באייר

יהדות אתיופיה הייתה מנותקת משאר יהדות העולם למעלה מאלפיים שנה . יהודי אתיופיה שמרו על הזהות היהודית בקנאות , ועברו משברים רבים . נשללו מהם אדמותיהם , לאורך השנים הייתה פגיעה בסמלים יהודים על ידי השלטון ועל ידי שכניהם הנוצרים , והיו ניסיונות רבים מצד הקהילה לעלות לירוסלם {ירושלים באמהרית} .

בתחילת שנות ה-80 החלה בריחה המונית של ביתא ישראל לעבר מדבריות סודן בתחושה שהגיעה העת לעלות לירוסלם , זו הייתה הגשמת החלום של אלפיים שנה . היציאה הייתה בחיפזון , ובחוסר מוכנות והתארגנות למסע ארוך בלתי ידוע . חלק מן היוצאים הצליח למכור מעט מרכושו אך רובם הותירו את נכסיהם כיוון שמכירה של רכוש הייתה מסגירה את כוונותיהם לעזוב את המדינה. הדרך בתוך אתיופיה, עד לגבול, הייתה קשה ומסוכנת. קבוצות, משפחות עם ילדים וזקנים, עם המזון המועט שלקחו כצידה, צעדו בשמש הקופחת או בחשכה מוחלטת שבועות וחודשים מאות ק"מ עד הגבול עם סודן.
המסע הקשה והמפרך גבה קורבנות רבים , המזון שלקחו לא הספיק, מקורות מים לא היו, הגרון התייבש , ילדים זקנים וחולים מתו בדרך , ולא זכו לקבר הולם .
תלאות המסע לא הסתיימו במחסור במים ובמזון. שודדי דרכים התנפלו על הצועדים ולקחו את מה שנותר מן הרכוש , אנסו ורצחו. היו מורי דרך שבגדו בהולכים, לקח את רכושם וברחו . אך כל המשתתפים במסע היו דבקי במטרה אחת, להגשים את החלום ולהגיע לירוסלם.
אחרי שחצו את הגבול , ונכנסו לתוך סודן הצטופפו במחנה הפליטים אמרקובה. שם לא איחרו לבוא מחלות , מגפות, רעב , חוסר מים , והם גבו קורבנות רבים , משפחות איבדו את ילדיהם, ילדים איבדו הורים סבים סבתות ואחים .
יותר מ 12000 יהודים יצאו למסע, כ-8000 יהודים חולצו מסודן ומעל מ-4000 מתו בדרך. במטרה להגשים חלום עתיק יומין, יהדות אתיופיה שלמה מחיר כבד, שואה פנימית, אישית וקהילתית והקריבה יותר מ4000 קורבנות במסע אל ירושלים.

דברים שנאמרו בטקס יום הזיכרון לנספים בסודן:
יום הזיכרון לנספים בסודן הוא לזכר כל אותם אנשים, יותר מ- 4,000 יהודים, גברים, זקנים, נשים וטף אשר מתו בדרך להגשמת חלומם לעלות לארץ ולחיות את חייהם כאן יחד אתנו. לזכר אלה שמתו במיתות שונות, מרעב, מצמא, מיובש, מעייפות , ממחלות, מחיות טרף ומשודדים. ביום זה אנו מזדהים עם חברי הקהילה האתיופית אשר למרות כל הקשיים והתלאות שעברו בדרך ממשיכים לחיות את החיים ולנסות להשתלב בחברה הישראלית בצורה הטובה ביותר. לבנות ולהיבנות בה, שווים בין שווים.

טבעי כל כך שיום הזיכרון של נספי סודן יחול ביום ירושלים, כדי לחדד את הקשר המיוחד, הקדוש, שרוחשים בני העדה לעיר הקדושה הזו. ירושלים שעליה חלמו, ירושלים שבשבילה באו, ירושלים שבשבילה מתו, ירושלים שבשבילה שרו את השיר המפורסם של להקת "שבא" בניצוחו של שלמה גרוניך "שמלא שמלא אגראצ'ין ירוסלם דהנה?": מדי שנה היו מגיעות החסידות לאתיופיה, וכל הילדים היינו מצטופפים בשמש ושרים בהתרגשות גדולה: חסידה חסידה מה שלום ירושלים ארצנו?

ב- 12 בינואר 2004 החליטה ועדת שרים לענייני סמלים וטקסים על יום הזיכרון הממלכתי ליהודי אתיופיה אשר נספו בסודן בדרכם לעלות לארץ ישראל. אנדרטה לזכר יותר מ-4,000 יהודי אתיופיה, שנספו בדרכים ובמחנות בסודאן בדרכם לישראל, נחנכה בהר הרצל בירושלים ב- 14.03.07.
יהי זכרם ברוך
(מאת נתי ברה, אורט שרת, נצרת עלית)

מתוך עדויות שנאספו על-ידי סטודנטים מקבוצת 'מיכאל' על המסע לארץ:
'...כמו כל שאר ביתא ישראל ידענו שזה אינו ביתנו, וכל יום חלמנו על עלייתנו לארץ ישראל. כאשר הגיע רגע תחילת המסע הייתי בן שלוש עשרה, יצאנו יחד משפחתי ושאר המשפחות. אני זוכר שעברנו דרך לא קלה, מלווה קשיים ומכשולים רבים שנקלענו אליהם, אך למרות הקושי היה ניתן לראות את העוצמות והיכולות של אותם אנשים שלא וויתרו...
כשהגענו לסודן, אני זוכר שנאלצתי להתבגר מידית, ויצאתי לעבוד על מנת לפרנס את משפחתי. העבודות היו מאוד קשות והכסף שהסוכנות העבירה למשפחות היהודיות בסתר לא הספיק לפרנסת המשפחה. החיים היו קשים מאוד, הן מבחינת תנאי העבודה והן מבחינת האנטישמיות שהשתוללה במקום. נאלצנו להסתיר כל הזמן את זהותנו על מנת שלא ניתפס. עד שיום אחד מישהו הלשין על היותנו יהודים, והסודנים הגיעו אלינו והחלו להכות כל מי שנקרה בדרכם, ועצרו מספר אנשים. אני הייתי ביניהם. במעצר עברנו התעללות קשה ללא אוכל ושינה, ובמשך כל היום הכו אותנו עד זוב דם. נאלצתי לסבול זאת במשך שלושה ימים עד שהחזירו אותי בחזרה למחנה. היו כאלה שנאלצו לעבור סבל זה תקופה ארוכה יותר. יחד עם זאת תמיד הייתה אמונה לאנשים והם החליטו לא לוותר ושרדו. כשהשאיפה היא לממש את חלומם ולהגיע ארצה... (תיעדה: יעל דסטה)

'...רוב הכפר כבר התכונן לעזוב. הצטרפתי למסע עם ילדיי. יצאנו מאתיופיה ב1981 התחלנו את המסע. הכול התנהל בסודיות רבה. אלה שממונים על כך ידעו את תפקידם מצוין. הם ידעו מידע במדויק ונשלחו על ידי היהודים (=הסוכנות) שיביאו את הקהילה עד סודן.
שלוש בנות ושמונה נכדים באו איתי. השארתי את שני הילדים שלי באתיופיה עקב חוסר התקשורת. חשבתי שהם יצטרפו עם הזמן, אך זה לא קרה מהר. המסע לירושלים היה מאוד קשה. הלכנו בלילות, פחדנו פחד מוות מהשודדים. הילדים בכו וסתמנו להם את הפיות שחס וחלילה לא נחשף לאויב האכזרי. היו מקרים שבחורות צעירות נאנסו על ידי הסודנים או שהיו לוקחים אותן שיעבדו אצל נשותיהם. זה היה מאוד מפחיד וטרגי עבורנו. הגיע הרגע שחששנו ממנו, השודדים שללו מאיתנו את המעט שהיה לנו ונשארנו בידיים רקות. בנוסף הצמא והרעב הכחיד כמעט את כל הנכדים שלי. חמישה מהם נפטרו. קוששתי עצים ומכרתי על מנת לתת לילדיי בסיס לחיים, שזה מים וקצת אוכל...
איזו עדה השאירה את הדבר הכי יקר לה ללא קבורה? אני בטוחה שאני לא היחידה בכל האסון הזה. יש אלפים כמוני, יש משפחות שלמות שנעלמו שם ואין להם עדיין זכר. כשהייתי ילדה היו מספרים לנו על בני ישראל שיצאו ממצרים והסתובבו 40 שנה במדבר. אפילו שם לא שמעתי שעד כדי כך סבלו כמונו...' (תיעדה: אסנת טפטה).
לראש העמודהוספה למועדפיםהדפסהשליחה לחבר