SharePoint

רועי עובדיה, סטודנט שנה שלישית בחוג למחשבת ישראל ובחוג לחינוך חברתי קהילתי

אפריל 2008, יום השואה תשס"ח

דבר הסטודנטים - טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשס"ח, מכללת אורנים 

אנו עומדים היום, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בלב ליבם של האימה והפחד, בלב ליבו של הכאב והסבל.

בתוך האפלה של ימי השואה אנו מוצאים את סיפורי העמידה היהודית, ההתנגדות והמרד של צעירי היהודים בגטאות. כאנשים צעירים אנו מחויבים להתנגדות הזאת לרוע.

הגבורה היא אותה נקודת האור – הגחלת המסתתרת בתוך האפלה הסמיכה.

יום הזיכרון - בו אנו קוראים יזכור ונושמים זכור - "זכור את העם היהודי שנהרג".

יום זה מציין עבורנו את החורבן והטלטלה שעברו קהילות העם היהודי.

אלפיים שנות גלות שנמחקו מתחת השמיים כמעט לחלוטין, אלפיים שנות גלות שאבדו מעל הארץ.

קהילות, קהילות, שכבר אינם עוד ואין נמצא להם. כל קהילה מורכבת מבני אדם יחידים, מבן אדם, ועוד בן אדם, ועוד בן אדם, ועוד ועוד. . . הספירה עצמה נראית כאין סופית לנוכח המספר שישה מיליון.

אין אנו עוסקים במספרים, אנו זוכרים בני אדם, נפשות שאינם עוד. האפשרי הדבר ?

השואה מציינת עבורנו הסטודנטים, נקודת שפל בתוך הקיום האנושי המודרני, כפי שאנו מכירים ומבינים אותו, נקודת שפל בתוך מאה שכבר עברה, אשר בה הופיע הרוע האולטימטיבי בזוועתו השטנית.

בתוך עולם של סבל וכאב, בתוך שתי מלחמות עולם, בתוך עריציות מימין ומשמאל, היטלריזם וסטליניזם, רצח עם במערב ובמזרח, הארמנים והקמבודים, הסינים והרואנדים.

בתוך מאה של נאורות והשכלה, דמוקרטיה והומניזם,  אנו מוצאים את הכאב והסבל, את האימה והפחד.

כאב וסבל שנכפו בזדון, אך ששום תבונה "לא הגבילה אותם, במהלך הקצנת התבונה, שנעשתה פוליטית ומנותקת מכל אתיקה". אף לא אחד מחה לנוכח מכונת ההשמדה וההרג - ואם כן מחה אז נחשב הוא למשוגע – כן, אותו המשוגע של ניטשה הזועק על מותו של האלוהים.

בתוך כל אלו אנו מוצאים את הכאב הלאומי והאישי שלנו, שלנו כישראלים, שלנו כחלק מתוך האומה היהודית. "שואת העם היהודי תחת שלטונו של הצורר הנאצי, כפרדיגמה של אותו סבל אנושי חסר תכלית".

היהדות חובקת בעולמה את היסודות –"תיקון עולם" ו-"קדושת החיים". מקדמת דנא (מקדם ימינו) חכמינו עסקו ועוסקים באותו צו נצחי - "ואהבת לרעך כמוך", האהבה והדאגה אל האחר, זולתנו ולא אנו.

אנו הסטודנטים, כאנשי חינוך לעתיד העוסקים במגע עם האחר, לנוכח השואה היהודית ולנוכח אותה מאה של אלימות אימה ופחד, אנו עומדים דומה, וזוכרים שיש לנו את הזכות אך גם את החובה לעסוק בצדדיו האפלים של המין האנושי, למען לא תעלם לה ואף לרגע האחריות לאחר.

נזכור ולא נשכח, את ששת מיליון בני עמנו שנספו בשואה, ומיליוני המתים, בני עמים אחרים שנספו באותה מלחמה נוראה.

אסיים בקטע מתוך כתביו של א.ד גורדון:

". . . ואני מרגיש את החורבן, ואני רואה את החרבות בכל בתי נפשי, בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידי... ובת-קול יוצאת מן החרבות ואומרת: 'בן-אדם! התבונן בחרבות האלה, והתבונן עוד, ואל תעלים מהן עין. וידעת, והוספת בינה על אשר אתה יודע, כי החורבן הוא חורבן נפשך, והמשחית הוא המשחית אשר בחייך, אשר חיית בארצות זרים ואשר דבקו בך עד כה.  זכור זאת, כי לגורלך אתה עומד בזאת! והיה כי תוסיף להתבונן ולהתעמק, וראית, כי מתחת לחרבות עוד גחלת יתומה לוחשת, אשר ניצלה במסתרים מרוח החיים ההם, ורוח הארץ נושבת בה להחיותה. והיה כי תעזוב כָּלָה את החיים ההם, אשר יצרו אחרים, כאשר עזבת את ארצם ובאת לברוא לך פה חיים חדשים, חיים שלך – ושבה הגחלת וחיתה, ושבה והייתה לשלהבת-יה, ושבת אתה וחיית, ושבו עמך וארצך וחיו..."

לראש העמודהוספה למועדפיםהדפסהשליחה לחבר