SharePoint

מהי משמעותה של שליחות ציונית בימינו

השאלה

השליחות הציונית היא תופעה שאין לה אח ורע בעולם. אנשים בעלי רקע שונה , מקצועות שונים, גיל שונה וסדר-יום שונה, נשלחים מישראל לאחת הקהילות שבתפוצות לשנים מספר כדי לבצע פעילות חינוכית וארגונית שבמרכזה מדינת ישראל .זהו אחד הביטויים המעניינים, אולם גם השנויים במחלוקת, של יחסי מדינת ישראל ותפוצות עם ישראל.

השליח פועל לעתים קרובות בחברה זרה לו, במגבלות קשות של שפה ובלחץ עצום ,ומנסה להשיג תוך זמן קצר הישגים שקשה להשיגם גם בפרק זמן כפול ומכופל ובתנאים טובים יותר .למרות התנאים האלה, מוסד השליחות הציונית השיג הישגים כבירים בהקמתן ובחיזוקן של קהילות יהודיות ברחבי העולם, בפיתוח החינוך היהודי ובהבטחת הקשר האמיץ שבין מדינת ישראל ויהדות התפוצות .

השליחות עולה במשאבים רבים ולא תמיד ברורות תוצאותיה והישגיה לא תמיד נראים לעין. עקב כך, עולה שוב ושוב התהייה לגבי טעמה והצדקתה של השליחות – למה היא טובה? מדוע יש לקיים את המוסד הזה שעלותו כה גבוה ותוצאותיו אינם תמיד ניכרים לעין? מה תוכן יש לתת למוסד השליחות? מי ראוי להיות שליח וכיצד יש להכשיר שליחים מישראל לתפוצות? שאלות אלו יעמדו בלב הפרק שלפנינו.

מוסד השליחות

בערב ראש השנה תשמ"ה (25.8.1984) מינה אריה דולצין, אז יו"ר הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית, ועדה ציבורית לבדיקת נושא השליחות. הוועדה נתבקשה  "...להגיש המלצותיה בנושא מוסד השליחות, תפקודו והפעלתו למעשה "(לנדוי, 1985, עמ 1).

בראש הוועדה ישב שופט בית המשפט העליון בדימוס, משה לנדוי. מינוי הוועדה והרכבה המכובד באו כתוצאה מהרגשה שרווחה בציבור ובמוסדות הלאומיים, כי השליחות במתכונתה דאז (1984( מיצתה את עצמה ,ועם זאת נודעה חשיבות ראשונה במעלה להמשך השליחות ולמוסד השליחות - אולי במתכונת חדשה ובהיערכות שונה. עבודת הוועדה נמשכה למעלה משנה. בשנה זו קיימה הוועדה 21 ישיבות, נפגשה עם עשרות מבכירי ההסתדרות הציונית והסוכנות, עם נציגים של ארגונים יהודיים ועם נציגי קהילות בתפוצות ,עם נציגי משרד החוץ ועם אישים שונים שפנו לוועדה כדי למסור עדויות ומסמכים. בדצמבר 1985 הגישה הוועדה דין וחשבון על ממצאיה ועל מסקנותיה ליו "ר ההנהלה הציונית .

האם חוללה הוועדה מהפך במוסד השליחות? לא. אולם חלק מהשינויים הארגוניים שעליהם המליצה יצאו אל הפועל במהלך השנים הבאות והביאו לניצול יעיל יותר של פעילות השליחים.  שנים רבות עברו מאז, נים סוערות שבמהלכן נפתחו שערי ברית המועצות ושאר ארצות הגוש המזרחי ,יהודי אתיופיה עלו לארץ ב-"מבצע משה" וב-"מבצע שלמה", והחל תהליך השלום. בכל האירועים הללו היו יהודי התפוצות לא רק שותפים פעילים של מדינת ישראל, אלא לעתים -כמו בימי המאבק על פתיחת שערי ברית המועצות ליציאת יהודים - הם הובילו את המאבק. אולם בתקופה זו התחדד גם הדיון בנושא הזהות היהודית, שבמרכזו חוק ההמרה ושאלת מעמדן של התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית במדינת ישראל. שנים רבות מציב נושא זה קשיים בפני מערכת היחסים שבין ישראל ויהודי התפוצות. נוסף לכך התחדש הוויכוח בשאלת מעמדן של הקהילות ביחס למדינת ישראל, ואגב הוויכוח התרחשו שינויים מהותיים בקשרים שבין מדינת ישראל ויהודי התפוצות. שליחי מדינת ישראל, שפעלו ופועלים היום בקרב הקהילות, היו חלק בלתי –נפרד מהפעילות ומהדיון הציבורי בכל השאלות הללו .

יש מקום לחזור ולבדוק מה הן הפונקציות שממלאים היום שליחי התנועה הציונית ומהו מעמדם בקרב יהודי התפוצות .

מהי השליחות?

מבחינה היסטורית, "מוסד השליחות" מתחלק לשלוש תקופות עיקריות :

התקופה הראשונה - השליחות ההיסטורית.

לשליחות מארץ ישראל היסטוריה ארוכה. היא החלה בעבר הרחוק, אחרי חורבן הבית השני, ונמשכה בצורתה הראשונית עד המאה ה- 19. בדורות ההם הייתה מטרתה לשתף את בני הגולה ביישוב של ארץ ישראל על ידי מתן תרומות לתמיכה ביישוב ובמוסדותיו. אולם, כפי שמעיר אברהם יערי בספרו הקלאסי  "שליחי ארץ ישראל "(ירושלים: תשי"א), גם אז היו לשליחות מארץ ישראל שני פנים: צד של לקיחה וצד של נתינה. נתינה בדרך של הדרכת קהילות ישראל בגולה בשאלות של מוסר, הלכה ומנהגים, בהכרעה במחלוקות ובהפצת ידיעות על ארץ ישראל, יישובה וצרכיה. כל זה עשה השליח לא בזכות תורתו וחכמתו בלבד, אלא על פי סמכותו המוסרית שנבעה מקדושת ארץ ישראל שבשמה הוא בא - ומכאן כוחו. (יערי,עמ 'יא –יב)  (דו"ח לנדוי, 1985, עמ' 2)

התקופה השנייה - מתחילת המאה ה- 20 ועד הקמת מדינת ישראל

שליחי ההתיישבות החדשה בארץ ישראל שנשלחו לגולה היו דוגמה אישית של אנשים שהגשימו את האידיאל של חזרה לארץ .השליחות הייתה לעזור ,להראות דרך לצעירים שבחרו באותה דרך והתחנכו לקראתה ,או שליחות של הצלה בימי השואה ולאחריה . השליח היה מנהיג בתנועתו ונשא בשורה לחניכים ולחברים בגולה ...

מיד לאחר תום מלה"ע השנייה הוקמה ועדת השליחים של המוסדות הלאומיים[1], שאישרה את השליחים לכל ארצות הגולה למטרות הפעילות הציונית ,להדרכה בתנועת החלוץ ובכל ארגוני הנוער ,לארגון ההצלה והעלייה לארץ .

(לנדוי, עמ' 3)

התקופה השלישית -מהקמת המדינה ועד היום

לאחר הקמת המדינה נוצר דפוס השליחות כפי שהוא מוכר היום :שליחים מטעם המחלקות השונות המרכיבות את ההסתדרות הציונית ואת הסוכנות היהודית והפועלות ברחבי התפוצות. תחומי הפעילות של השליח מוגדרים לפי המחלקה ששלחה אותו. כל השליחים הוגדרו כשליחי התנועה הציונית .

יעדי השליחות בהווה

דו "ח לנדוי הגדיר את השליחות כמכשיר למימוש מטרות התנועה הציונית – הגשמה אישית בארץ ישראל :

טעם קיומה של השליחות הציונית לארצות הגולה הוא הניסיון להניע אנשים להזדהות עם הרעיון הציוני ולהסיק מסקנות אישיות לקראת הגשמת הציונות .הצעד המכריע להגשמת הציונות הוא עלייה למדינת ישראל והשתתפות בבניינה .

(לנדוי, עמ' 3)

האם היהודים החיים מחוץ למדינת ישראל, ובמיוחד בארצות המערב, מוכנים לקבל הגדרה זו של השליחות הציונית ?

ועדת לנדוי מודה, למעשה, שהמציאות בקהילות יהודיות בארצות המערב היא שהמושגים "הצלת יהודים" או "שיפור מעמד היהודים" על ידי עלייה לארץ, שהשתרשו בתודעה הציונית, אינם רלוונטיים עוד, שכן היהודים חיים היום בתנאי אמנציפאציה ,לפחות מבחינה פורמאלית.

מזווית ראייה זו, מדינת ישראל משמשת מוקד של אחדות העם היהודי כולו, הן משום שהיא מבטאת את מעמדו של העם היהודי בכללותו, והן משום שהיא משמשת מקלט ליהודי העולם השרויים במצוקה - אם ליהודי ארצות ערב בראשית קיומה של המדינה ואם ליהודי ברית המועצות ואתיופיה בתקופה מאוחרת יותר. הביטוי לזיקה זו הוא התעוררות רגשי סולידאריות והשייכות לעם היהודי בכללו וזיקה למדינת ישראל בפרט.  (לנדוי, עמ' 4)

האם סולידאריות זו עדיין קיימת? האם מדינת ישראל אכן משמשת "מוקד של אחדות העם היהודי כולו" ?

סוגי השליחות

שלושה סוגים עיקריים של שליחים פועלים בקרב יהודי התפוצות: שליחי עלייה ,שליחי החינוך הפורמאלי (מורים) ושליחי החינוך הבלתי –פורמאלי (שליחי תנועות הנוער ושליחים קהילתיים).

נוסף לאלה ישנם שליחים רב – תכליתיים או אזוריים, הממלאים כמה פונקציות השייכות לכל שלוש הקבוצות. כמו כן ישנם שליחים מעטים המייצגים את המחלקה לכספים כגזברי המשלחות. אלה פועלים ברוסיה, באוקראינה, בארצות הברית, באמריקה הלטינית ובאנגליה. כמו כן פועלים שם שליחים של מוסדות הקשורים באיסוף כספים למטרות לאומיות - הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד .

שליחי העלייה

שליחי העלייה פועלים מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. תחומי עיסוקם העיקריים הם עידוד העלייה והכנת המועמדים לעלייה. הכנת העולה לקראת עלייתו לארץ מחייבת ידע והתמצאות בתחומים רבים ומגוונים: זכויות העולה ,אפשרויות הקליטה, מכס, הסבה מקצועית, דיור, חינוך, העברת מטען, שירות בצבא .

שליח העלייה משמש "מרכז מידע" כללי על מדינת ישראל. גם עידוד העלייה מחייב ידע רחב על מבנה הקהילה ומוסדותיה, על תרבותה ועל אופייה .השליח חייב להיות בעל כושר ביטוי, בעל יכולת לקשור קשרים ולהשתלב בחיי הקהילה ,והעיקר, עליו לדעת "לשווק" נכון את מדינת ישראל ואת האידיאולוגיה הציונית לקהילה שהוא פועל בה. למעשה, עיקר פעולתו של השליח הוא בתחום הכנת העלייה , ורק מעט מאוד, אם בכלל, בעידוד העלייה (ראו להלן ריאיון עם סולי סאקס ).

גם בעניין זה יש הבדל בין מדינות המערב למדינות ברית המועצות לשעבר, שכן בחמ"ע (חבר מדינות עצמאיות) יש לשליחי העלייה תפקיד מרכזי גם בעידוד העלייה .תפקידו של שליחי העלייה מורכב; עלייתו ארצה של אדם אחד מצריכה טיפול בשישה עד עשרה תיקים. השליח מקדיש זמן רב למה שנראה כ-"עבודה טכנית". עבודתו קשה ומתסכלת, כי לא תמיד הוא מסוגל לתת תשובות מידיות לאבא הרוצה לדעת אם קיבלו את בתו לבית הספר הקרוב למרכז הקליטה ("המנהל בחופשת הקיץ ויחזור רק בעוד עשרה ימים ..."), או למהנדס שאינו מבין מדוע מנהל המפעל לא הגיב עדיין על קורות החיים ששלח לו ("הוא פשוט לא קיבל את החומר שנשלח במרוכז לסוכנות בירושלים ..."). עם זאת, תפקידו של שליח העלייה הוא אחראי ביותר, שכן אם אכן הצליח "לחדור" לקהילה, הוא ישפיע בכוח אישיותו על חברי הקהילה ועל התייחסותם לעלייה, בתקופת שליחותו ולעתים גם אחריה .

שליחי החינוך הפורמאלי

השליחים – המורים פועלים מטעם המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית[2] ועובדים בדרך כלל כמורים בבתי הספר היומיים .השליחות החינוכית הפורמאלית החלה למעשה רק לאחר הקמת מדינת ישראל, על רקע שני האירועים הגדולים שקרו לעם ישראל באמצע המאה -השואה והקמת מדינת ישראל.

השואה כילתה למעלה משליש העם היהודי, ובקהילות החדשות שהתפתחו לאחר המלחמה לא הייתה תשתית מתאימה של חינוך יהודי, וההתבוללות במדינות החופש החלה לתת את אותותיה. הקמת המדינה עוררה גל של התלהבות יהודית בעולם וזו מצאה את ביטויה בהקמת בתי ספר יומיים ומשלימים. בגלל המחסור בכוחות הוראה, ובמקרים רבים גם בגלל קשיים כלכליים וארגוניים - נחלצה מדינת ישראל באמצעות השליחים-המורים לעזרת החינוך היהודי בתפוצות. בקהילות רבות  - בצפון אפריקה ,בדרום אמריקה (למעט ארגנטינה) ,בצרפת ובמקומות אחרים – לא היה קם חינוך יהודי יומי, ובמיוחד חינוך תורני, לולא פעילותם של שליחי החינוך מישראל .

מלבד תפקידו הרגיל של השליח כמורה לעברית ויהדות, עצם נוכחותו בבית הספר משמש מסר "ציוני" לתלמידים ולקהילה. המורה השליח מביא את ניחוח ארץ ישראל לבית הספר ולעתים הוא האחראי להוראת עברית ויהדות. נוסף לכך הוא אחראי לארגון אירועים הקשורים ישירות במדינת ישראל, כגון יום הזיכרון ויום העצמאות , והוא הדואג לכך שגם באירועים היהודיים הכלליים יימצא מקום מרכזי למאפיינים ישראליים .

שליחי החינוך הבלתי -פורמאלי

השליחים העוסקים בחינוך הבלתי – פורמאלי בתפוצות מתחלקים לשתי קבוצות: שליחי תנועות הנוער והשליחים הקהילתיים .

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם החלו שליחי תנועות הנוער השונות בקרב חברי תנועתם כדי להכשירם ולארגנם לעלייה לארץ. לאחר מלחמת העולם השנייה יצאו שליחי התנועות לריכוזי העקורים וניצולי השואה באירופה, כולל מחנות המעצר של המעפילים בקפריסין, לאותה מטרה. לאחר הקמת המדינה והתרוקנות מחנות העקורים החלה ההסתדרות הציונית לשגר לתפוצות שליחים מתנועות הנוער כדי לארגן את סניפי התנועות ולעסוק בפעילות חינוכית – תנועתית שתכליתה הסופית הייתה עלייתם של חברי התנועה לארץ. גם היום פועל כל שליח-תנועה להפצת ערכי התנועה, ולכן התנועה מעורבת מאוד בבחירת השליח לתפקידו. התנועות העיקריות המפעילות שליחים בתפוצות הן "הבונים-דרור"[3], "בני-עקיבא"[4], "השומר הצעיר"[5], "יהודה הצעיר"[6]  ובית "ר[7]. בשנים האחרונות הוקמו גם תנועות נוער הקשורות בזרמים דתיים, כגון "נצר עולמי" המסונפת לתנועה הרפורמית ו- NCSY הקשורה לאיחוד בתי הכנסת האורתודוקסיים בארה "ב, וגם אליהן נשלחים שליחים מישראל.

קבוצת השליחים הקהילתיים היא תולדה של התפתחות שחלה במבנה הקהילות משנות ה- 60 ואילך. קהילות רבות חשו שהן זקוקות לשליח מישראל שירכז את תחומי הפעילות  הקשורים בישראל ובחגים, וידאג לארגון קבוצות לביקורים בארץ ולהכנת תכניות חינוכיות. כך נולדה השליחות הקהילתית. השליח הקהילתי נבחר לתפקידו על פי כישוריו המקצועיים, ותפקידו לשרת את כל בני הקהילה. מעמדו ופעילותו שונים מקהילה לקהילה ונקבעים במידה רבה על פי יחסה של הקהילה לשליח והתמיכה שהוא זוכה לה, על פי מידת ה-"ציונות" של הקהילה ועל פי אישיותו של השליח .

כמו במקרה של השליחים-המורים, גם נוכחותו של השליח הקהילתי במרכז העשייה הקהילתי היא מסר ציוני לקהילה. חוזקו והשפעתו של המסר תלויים רבות באישיותו ובכישוריו של השליח .

נוסף לסוגי השליחות העיקריים שפורטו לעיל יש קבוצה נוספת של שליחים - אלה היוצאים למשימה אחת מוגדרת ובסיומה חוזרים הביתה לישראל .בקבוצה זו נכללים היוצאים לעבוד באולפנים ובהשתלמויות למורים ולמדריכים הנערכות במשך השנה במקומות רבים בתפוצות.

.הכשרת השליחים

המועמד לשליחות נבחר בהתאם לדרישות התפקיד. שליחי החינוך הפורמאלי הם מורים מוסמכים בעלי ותק של חמש שנות הוראה לפחות. נוסף לריאיון אישי עם המועמד ,האחראי לשליחות נפגש עם מנהל בית הספר שבו עובד המועמד, עם המפקח ועם מעסיקים קודמים, ואף מבקר בשיעורים של המועמד ובוחן אותו בפועל. מכיוון שבדרך כלל יוצא זוג מורים לשליחות, התהליך הוא כפול -לשני בני הזוג .

שליחיִ החינוך הבלתי – פורמאלי הם אנשי חינוך או אנשי מנהל מתחום החינוך הבלתי -פורמאלי או מתחומים קרובים, כמו עבודה סוציאלית. גם מועמדים אלה עוברים תהליכי מיון ובדיקה, בדומה לאלה שעוברים מועמדי החינוך הפורמאלי .שליחי תנועות הנוער באים בדרך כלל משורות תנועות –האם בארץ או מקיבוצים ומושבים של התנועות. גם כאן נעשה מאמץ לאתר אנשים בעלי ניסיון וכישורים מתאימים .

שליחי מחלקת העלייה לתפקידים מרכזיים באים בדרך כלל מבין עובדי מחלקת העלייה, ושליחי מחלקות אחרות בסוכנות - מבין עובדי השירות הציבורי, מהמגזר הפרטי ומהקיבוצים.

כל השליחים שעברו את המיון הראשוני (כולל מבחנים פסיכומטריים ) והתקבלו לעתודות השליחים, עוברים הכשרה אינטנסיביות הנמשכת תקופות שונות, בהתאם למחלקה השולחת ולצורכי השליח. ההכשרה כוללת הכרת הקהילות בתפוצות, הכרת ארץ היעד ,נושאים רלוונטיים כגון יחסי ישראל והתפוצות,ידע בסיסי ביהדות (לשליחים חסרי רקע דתי) ונושאים מקצועיים מתחומי עבודתו הייחודים של כל שליח. כל שליח אמור להכיר את תחומי העבודה הייחודיים למחלקה השולחת, ושליחי העלייה אמורים כמובן ללמוד באופן מעמיק את כל הנושאים הקשורים בעלייה ובקליטה. השליחים עוברים השתלמויות גם בנושאי ביטחון ומדיניות החוץ של ישראל. כל שליח אמור להיפגש עם קודמו בתפקיד, לקרוא וללמוד דו"חות של שליחים קודמיםֵ ולאסוף בכוחות עצמו מידע מרבי על מקום שליחותו ועל כל ההיבטים של תפקידיו. ההכשרה נועדה להבטיח שהשליח יבוא למקום שליחותו מוכן ככל האפשר ושיתחיל למלא את תפקידו לאחר תקופת הסתגלות קצרה ביותר .

האם מצליחים הגופים השולחים להכין כראוי את השליחים לתפקידיהם? לשון אחר ,האם הצלחתם או אי–הצלחתם של השליחים במילוי תפקידיהם תלויה בהכשרתם לקראת השליחות? התשובה לכך איננה חד –משמעית ונראה שהדבר תלוי גם באופיו של השליח ובגורמים נוספים שאינם בשליטתו .

במחקר על השליחות החינוכית (כהן,1997)  נמצאה תמימות דעים בנושאים הבאים :

בחירת השליחים חייבת להיות קפדנית ביותר ומשוחררת משיקולים פוליטיים ,ותהליך המיון צריך לכלול הן את יכולתו של המועמד לתפקד בסביבה ובתנאים משתנים והן את תחושת השליחות שלו .

2.      תהליך ההכשרה צריך להיות אינטנסיבי יותר ומכוון יותר לארץ היעד ,ורצוי שיתבצע בקבוצות המיועדות לאותו אזור. ההכשרה צריכה להכין את השליח לעבודת צוות ולפתרון בעיות. חייבת להיות חפיפה בין השליח היוצא והשליח הנכנס, רצוי במקום השליחות ולפחות בישראל לפני היציאה .

3.      יש להכין את בן /בת הזוג של השליח ואת ילדיו באופן מקצועי לקראת השינויים הצפויים ,כולל לימוד שפת המקום .יש לעזור לשליח להיקלט במקום שליחותו מכל היבט-חומרי, חברתי ותרבותי ובתהליך זה יש לערב את הקהילה .

4.      יש להגדיר באופן ברור את הקשרים בין השליח והגזברות. המשכורת תביא בחשבון את יוקר המחיה, את מצבו המשפחתי ואת תפקידיו. תקציב מיוחד hשוריין להוצאות אירוח .

5.      יש לשפר את הקשרים בין השליח ומחלקת-האם, ולספק לשליח אמצעי קשר עכשוויים כמו דואר אלקטרוני וגלישה באינטרנט.  נציג המחלקה חייב להגיע באופן קבוע לביקור אצל השליח. השליחים חייבים לקבל באופן שוטף חומר אינפורמטיבי ומקצועי מעודכן. יש לקיים מפגשים אזוריים ובין –לאומיים של שליחים לצורך תמיכה הדדית וסיוע מקצועי .

6.      הערות אלה מתייחסות לשליחי החינוך. בקרב שליחי העלייה ישנו שינוי בהתייחסות. אלמנט החפיפה הוא מרכזי בהרבה ובמחלקת העלייה מקפידה עליו במהלך הכשרתם .

7.      יש להמשיך ולשמור על קשר עם השליחים לאחר תום השליחות ,ולנצל את ידיעותיהם ואת ניסיונם בתהליך הכשרת שליחים ובעיבוד תכניות חינוכיות לגולה .

בהמלצות אלו מצטיירות בבירור בעיות המתעוררות טרם השליחות, בעת השליחות ואף לאחריה. הרשימה מלמדת על אנשים בלתי –מתאימים שהוצבו לשליחות, על הכשרה לא מספקת - אם במתן מידע על ארץ היעד ואם בהכנת השליח לתפקידו ,על בעיות קליטה של בני משפחת השליח במקום החדש, על בעיות תקציביות של השליח כתוצאה ממשכורת שאינה עונה על הצרכים הבסיסיים או על צורכי העבודה, על העדר תקשורת בין השליח ובין המחלקה ,ועל אי-ניצול ניסיונו של השליח לאחר שובו לארץ. רשימה זו חלקית בלבד ומצביעה על סוגים שונים של בעיות אישיות ומקצועיות, אולם על דבר אחד אין חולקים :שליח שיש לו בעיות  מתפקד פחות טוב .הגופים השולחים שליחים מכירים היטב מצבים שבהם השליח נקלט היטב ויש לו כל התנאים לביצוע מוצלח של תפקידו, אך ילדיו או אשתו לא נקלטו כראוי ובעיותיהם פוגמות בעבודתו ולעתים אף גורמות להפסקת שליחותו. כאן המקום לציין שמוכרת גם תופעה הפוכה: שליח שנבחר לתפקידו רק ברגע האחרון, מסיבות שונות, ולא עבר את כל תהליך ההכשרה, ואף על פי כן הוא מתפקד בצורה מרשימה ובהצלחה רבה. מכאן מתבקשת המסקנה כי הצלחת השליחות תלויה בגורמים רבים ,וההכשרה בישראל ,ככל שהיא טובה ומקיפה ,איננה הגורם היחיד .

גם הקהילות מודעות לקשיים בבחירת השליח ובהכשרתו לתפקיד. במשך השנים התפתח נוהל שלפיו נציג הקהילה או נציג בית הספר משתתף בבחירת השליח. לפעמים הוא רק מאשר את הבחירה שנעשתה על ידי המחלקה, ולעתים הוא בוחר בעצמו את השליח מתוך שורת מועמדים שהציגה המחלקה. יש להוסיף, כי מאז פרסום מסקנותיה של ועדת לנדוי יש הקפדה מקצועית יותר על בחירת השליחים .

מימון השליחות

מימון השליחות נעשה בהתאם לסוג השליחות. שליחי העלייה ממומנים כולם מתקציב מחלקת העלייה. משכורתם של שליחי החינוך הפורמאלי וכל ההוצאות הנלוות (טיסה הלוך ושוב לשליח ולבני משפחתו, העברת המטען, שכר דירה וכל הזכויות הסוציאליות) מכוסות על ידי בתי הספר שבהם פועלים השליחים. מסיבה זו, מרבית המורים השליחים הם זוגות העובדים בדרך כלל באותו בית ספר. שליחי תנועות הנוער ממומנים מתקציבי תנועות הנוער, ואילו משכורתם של השליחים הקהילתיים משולמת על ידי הקהילות שבהן פועלים השליחים.

עלויות ההחזקה של השליחים גבוהות בגלל ההוצאות הנלוות, ועובדה זו משפיעה ישירות על מקבלי ההחלטות - אם להוסיף להשתמש בשירותי השליחים או לוותר עליהם (על כך נפרט בהמשך).לסוגיית מימון השליחות יש השלכה נוספת: שליח שמכורתו משולמת על ידי הקהילה או על ידי בית הספר ,איננו יכול לפעול בכל מקרה בהתאם להשקפתו. במקרים של חילוקי דעות הוא יהסס לעמוד על דעתו, מחשש שיפגע ביחסיו עם הקהילה או עם מנהל בית הספר ויסתכן בהפסקת שליחותו טרם זמנה.

השליחות בעידן של תמורות ביחסי ישראל והתפוצות

תפקידיהם של השליחים והמטרות שלשמן הם נשלחו, גובשו בעשרים וחמש שנותיה הראשונות של המדינה. העלייה לארץ, בעיקר מארצות מצוקה, הייתה בשיאה. יהדות התפוצות ראתה במדינת ישראל הגשמה של חלום הדורות לשיבת ציון, והקהילות התגייסו בחפץ לב לעזרת המדינה בכסף ובתמיכה פוליטית .השליחים היו נציגי המדינה ,

ויהודי התפוצות ראו בהם מושא לגאווה ולחיקוי .בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הייתה מדינת ישראל פופולארית בקרב יהודי התפוצות יותר מכל תקופה אחרת (שפר,;1998 אלעזר ,;1998 ,1976 (1998 . יהודי התפוצות הכירו "בחשיבותה, בעליונותה, בזוהרה של ישראל, במרכזיותה של ישראל " (שפר, 1974). מדינת ישראל הייתה המוקד שסביבו התנהלו חיי הקהילות .

אולם כבר בסוף שנות ה- 70 ובתחילת שנות ה-  80, אפשר היה להבחין בשינויים במעמדה של מדינת ישראל: חל פיחות גובר והולך ביחס אליה בקרב הפזורה היהודית. יהודי התפוצות התחילו להתמקד יותר ויותר בענייני הקהילה המקומית . דו"ח לנדוי מודע לשינויים אלו ומציע:

. . . שההשקפה הציונית תנוסח מחדש בזיקה ליהודי המערב ... התביעה להגשמת הציונות בדרך של עלייה לארץ ישראל תוצג כתביעה ליחסי גומלין בסיסיים בין חיי היחיד לבין היותו חוליה בשרשרת הכלל
... אם הוא (יהודי התפוצות) מבקש לשמור על שלמות אישיותו כיהודי וכאדם והוא מכיר בעובדה שגורל העם היהודי קשור קשר בל יינתק עםִ גורלה של מדינת ישראל -  אל לו להסתפק בסיסמאות סתמיות על
מרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם, אלא יסיק נא את המסקנה שעליו אישית ליטול חלק בחוויותיה ובהתפתחותה של המדינה ... יחס גומלין כזה בין החברה והיחיד במדינה, שבו שני הצדדים הם גם הנותנים וגם המקבלים, יקנה תוכן עמוק יותר לחייו כיהודי וכאדם ...עוד לא נס ליחה של הסיסמה הציונית "לבנות ולהיבנות ".

(לנדוי, 1985, עמ ' 3)

דו"ח לנדוי מניח שגם אם חלו שינויים ביחסים בין מדינת ישראל ויהודי התפוצות , מדינת ישראל היא עדיין הגורם הבכיר מבין שני הצדדים. השליחות הציונית צריכה להמשיך ולראות במדינת ישראל ובהגשמה הציונית את מטרותיה העיקריות, אך עליה לנקוט גישה אחרת, מבחינה דידקטית וגם מבחינת התכנים ,כדי להתאים את עצמה לתנאים החדשים .

אולם הפער בין ישראל ויהודי התפוצות נמשך ואף התרחב במרוצת השנים. עורכי הירחון היהודי-אמריקני "מומנט" פרסמו בדצמבר 1997 תוצאות של משאל, שנערך בקרב אישים בולטים בציבוריות היהודית האמריקנית, על עתידה של הקהילה היהודית בארה "ב בשנת .2100 בין היתר, איש מבין הנשאלים "לא הזכיר שתרומתה העכשווית או העתידית של ישראל להמשכיות התפוצה היהודית היא חיונית או אפילו חשובה " (שפר ,1989). במילים אחרות, ישראל אינה נחשבת עוד לגורם מרכזי בהמשך קיומה של התפוצה .

מאז שנות ה- 80 אין התאמה בין הנושאים הנמצאים על סדר היום של מדינת ישראל לבין אלה הנמצאים על סדר יומם של יהודי התפוצות .הנושאים המעסיקים את מדינת ישראל הם היחסים עם הפלשתינאים ועתיד תהליך השלום, קשיי הדמוקרטיה הישראלית ,פערים חברתיים, יחסים בין דתיים לחילוניים, בין ספרדים לאשכנזים ,בין ותיקים ועולים חדשים וכו', ואילו הנושאים המעסיקים את יהודי התפוצות הם המשך הקיום היהודי, זהות יהודית, התבוללות, קשרים עם המערכות הפוליטיות המקומיות, השתלבות בחברה הסובבת, פיתוח מוסדות וארגוני סעד ורווחה לקהילה וכו '. הנושאים המשותפים נדחו לשוליים, והעניין ההדדי של שני חלקי העם פחת מאוד (שפר, 1998)

מכאן עולה אפוא השאלה הבלתי -נמנעת, אם עדיין תקפה הנחת היסוד של מוסד השליחות כי הקשר עם מדינת ישראל חיוני לקיום היהודי של יהודי התפוצות ולשמירה על זהותם היהודית .

השליחות היום

השינויים בסדר היום הציבורי של הקהילות היהודיות ,במיוחד בצפון אמריקה, הביאו לפיחות ניכר במעמד השליח והשליחות. בתי ספר רבים שהעסיקו מורים-שליחים מישראל מסיבות אידיאולוגיות, אינם חשים עוד צורך לעשות זאת.

הפיחות בא לידי ביטוי בין היתר בירידת חשיבותה של השפה העברית ובירידת מרכזיותה של ישראל בתכנית הלימודים .

את המחסור במורים יכולים למלא מאות ואלפי היורדים מישראל הנמצאים בכל רחבי התפוצות. אמנם לא כולם מורים מוסמכי ם, אולם לא תמיד מונע העדר ההסמכה את העסקתם כמורים - "העיקר שהם יודעים עברית (או שומרי מצוות )", אומרים בקהילה. העסקת יורדים פותרת לקהילה בעיה נוספת: השליח בא בדרך כלל לתקופת שליחות של כ- 3 שנים ולאחר מכן הוא חוזר לישראל. בבתי ספר רבים מקובל לתאר את תקופת השליחות כך: "בשנת השליחות הראשונה ,השליח לומד את תפקידו ומתאקלם בקהילה. בשנה השלישית הוא כבר מתכונן לחזור לישראל. רק בשנה השנייה אפשר להפיק ממנו את מלוא התועלת". מכיוון שהשליח-המורה ממומן בדרך כלל על ידי בית הספר (לרבות הוצאות טיסה הלוך ושוב, שכר דירה וכדומה ), מעדיפים בקהילה להעסיק יורדים, שעלותם קטנה בהרבה, הם נשארים שנים רבות ,אין להם קשיי שפה ,ובית הספר אינו צריך להתרגל למורה חדש אחת לשלוש שנים. יתרה מזו, לא זו בלבד שבית הספר היהודי בגולה אינו מתלבט עוד באשר להעסקתו של יורד מישראל כמורה לעברית וכ-"מייצג" את מדינת ישראל, אלא שבשנים האחרונות השתנה היחס ליורדים: הירידה מתקבלת כ- "לגיטימית", וליורדים יש זכות מלאה לעבוד בבתי הספר היהודיים ואף להשתתף בהשתלמויות המתקיימות בישראל והמסובסדות על ידי המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית .

עם זאת שהעסקת ישראלים לשעבר כמורים נהייתה לתופעה לגיטימית רחבת היקף עדיין נותרה הבעיה המהותית של ייצוג ישראל על ידי מורים אלו בפני תלמידיהם. אדם שבחר להגר ממולדתו והעדיף על פניה, בבחירה חופשית לגמרי, מדינת רווחה אחרת יתקשה, ולו באופן לא מודע, לשווק את הצדדים החיוביים שיש בה.

תנועות הנוער הציוניות איבדו הרבה מזוהרן. בערים רבות, מספר החניכים בקן התנועתי אינו עולה על עשרות בודדות. תנועות הנוער, שמימונן בא מתקציב ההסתדרות הציונית שצומצם באופן דרסטי, אינן מסוגלות לשאת בנטל הכספי ומפסיקות את פעולתו של השליח. זאת ועוד, השליח התנועתי מייצג, כאמור לעיל, גוף פוליטי ישראלי שאין לו עוד מקום במציאות האמריקנית והקהילה המקומית אינה מוכנה לתמוך בו כבעבר .לעומת זאת, מאז שרוסיה וארצות חבר העמים פתחו את שעריהן להגירה, מופנים למדינות אלו שליחים רבים, הן שליחי עלייה והן שליחי חינוך לסוגיהם. מדינות ברית המועצות לשעבר אינן מסוגלות לספק את צורכיהם החינוכיים והקהילתיים של היהודים, והתנועה הציונית נחלצת לעזרת קהילות ישראל השרויות במצוקה .

האם יש היום מקום לשליחות החינוכית ?

במחקר על השליחות החינוכית לאורך השנים (כהן 1997) נבדקו היבטים של השליחות החינוכית מנקודת מבטם של השליחים, של אנשי ציבור בישראל הקשורים לנושא השליחות ושל אנשי ציבור ומנהיגים יהודים בתפוצות. המחקר העלה כי באופן כללי נחשבת השליחות כסיפור הצלחה, למרות הקשיים הרבים ולמרות השינויים הרבים שעברו היחסים בין מדינת ישראל ויהודי התפוצות. המחקר העלה גם שהמעורבים בשליחות רואים את תפקידו של השליח כגשר וקשר בין ישראל והתפוצות, וייעודו העיקרי הוא לקדם את החינוך היהודי ואת הערכים הקשורים ישירות בישראל : החוויה הישראלית, הזדהות עם מדינת ישראל, חיזוק הזהות היהודית, הוראת עברית והבטחת ההמשכיות היהודית. עם זאת, רוב המשתתפים במחקר (למעלה מ- 60%) טוענים שהאחריות לשליח החינוכי צריכה להיות בידי הקהילה המקומית .

סיכום

שליח מישראל לתפוצות עושה את שליחותו בנקודות מפגש של לחצים מנוגדים. מחד -גיסא הוא מייצג את מדינת ישראל ואת ההשקפה הציונית המסורתית, שלפיה מדינת ישראל וצרכיה הם מוקד היחסים בין ישראל ויהודי התפוצות ושמרכזיותה של מדינת ישראל חיונית להמשך הקיום היהודי בתפוצות. מאידך-גיסא, השקפה זו אינה מקובלת עוד על חלק מיהודי התפוצות - הם מעדיפים היום להתמקד בבעיות פנימיות של הקהילה, ולדידם מדינת ישראל איננה עוד בראש סולם העדיפויות. השליח, הנחשב לגשר בין ישראל והתפוצות, נדרש כבעבר לקדם את הנושאים הקשורים בישראל ,אלא שכיום הוא עושה זאת בתוך מסגרת שאינה מציבה עוד את הנושאים הללו בראש סדר היום של הקהילה המקומית .

דומה שאין מתכון ברור לסגירת הפערים שבין שתי ההשקפות, אולם אין ספק שחיזוק הדיאלוג בין ישראל והתפוצות חיוני ביותר כדי למנוע את הרחבתם של פערים אלה .לשליחים לסוגיהם ולמוסד השליחות יש תפקיד מרכזי בדיאלוג הזה, במיוחד לשליחים החינוכיים: הם באים במגע מתמשך עם הנוער היהודי בתפוצות, וחיזוקו של נוער זה מכל הבחינות- עשוי להבטיח את המשך הקיום היהודי

.

נספח א':

השליחות הציונית בדרום אפריקה

ראיון עם סולי סאקס , מנכ"ל תנועת המזרחי העולמית,
מראיין :דב גולדפלס

סולי סאקס, יליד 1945, בעל קריירה מרשימה בשירות התנועה הציונית ,נולד בדרום אפריקה .היה חניך ומדריך בבני עקיבא ,גזבר התנועה וסגן ראש התנועה. חמש פעמים היה ראש מחנה. בשנת 1967 בא סולי לישראל ,כמתנדב, עם קבוצה גדולה של חניכי בני עקיבא בדרום אפריקה. כיהן כיו"ר המזרחי בדרום אפריקה ולאחר מכן כנשיא המזרחי,כיו"ר תנועת העלייה, כיו "ר מחלקת העלייה, כסגן יו"ר הפדרציה הציונית, ובשנים 1991-1985  כיו"ר הפדרציה הציונית בדרום אפריקה. עם סיום כהונתו כיו"ר הפדרציה עלה סולי עם משפחתו לארץ והתיישב בכוכב יאיר. כיום הוא משמש כמנכ"ל התנועה העולמית של המזרחי. במסגרת תפקידו השתתף סולי בכל הקונגרסים הציוניים משנות ה 70-ואילך .

ש :אילו שליחים פועלים בדרום אפריקה ?

ת :בדרום אפריקה פועלים שלושה סוגי שליחים: שליחי עלייה, שליחי תנועות הנוער ושליחים-מורים. שליחי העלייה עוסקים בנושאי העלייה, שליחי תנועות הנוער פועלים בקרב תנועות הנוער השונות, והשליחים המורים מלמדים בבתי הספר .בתקופות מסוימות היה בדרום אפריקה גם שליח מרכזי לכל תנועות הנוער. כתוצאה מכך היה שיתוף פעולה בין תנועות הנוער והיו יוזמות חדשות ופרויקטים שבהם לקחו חלק כל התנועות .ש :אתה רומז שכאשר לא היה שליח מרכזי לא היה שיתוף פעולה בין תנועות הנוער ?

ת :היה ,אבל לא בצורה מסודרת .

ש :מי בחר בשליחים ?

ת :הבחירה הראשונה של המועמדים נעשתה על ידי המחלקות השונות בסוכנות היהודית: מחלקת העלייה בחרה את מועמדיה לתפקיד שליחי העלייה; תנועות הנוער, באמצעות מחלקת הנוער והחלוץ, בחרו את מועמדיהן לתפקיד שליחי תנועות הנוער, והמחלקות לחינוך בחרו את מועמדיהן לתפקיד שליחים -מורים.הבחירה הסופית הייתה בידי נציגי הגופים שאליהם נשלחו השליחים. תמיד היו לחצים להעדיף שליח זה או אחר ולא תמיד נבחר המועמד הטוב ביותר .

ש :למי היו כפופים השליחים בתקופת שליחותם ?האם הייתה להם סמכות לקבוע מדיניות ?

ת :שליחי העלייה היו כפופים למחלקת העלייה של הפדרציה הציונית. גם שליחי הנוער היו כפופים לפדרציה באמצעות שליחי הנוער. הם היו אמורים לפעול על פי מדיניות הפדרציה. במקרה של חילוקי דעות -גם אם היו ניסיונות לערב בוויכוח את ראשי הסוכנות בירושלים -מדיניות הפדרציה הכריעה. שליח שלא היה מוכן לקבל מרות - נשלח הביתה .

ש :בתקופות מסוימות היו בדרום אפריקה הרבה שליחים מישראל .האם כולם היו נחוצים? הרי יש תפקידים שיכולים להתבצע על ידי עובדים מקומיים. מה יתרונו של השליח על פני איש מקומי ?

ת :זה נכון, ועם זאת יש לזכור שעצם נוכחותו של השליח מישראל שימש מסר ברור לקהילה היהודית בדרום אפריקה .מדינת ישראל הייתה תמיד הגורם הדומיננטי ביחסים שבין ישראל ויהודי דרום אפריקה. עובדה שהפדרציה נקראת "הפדרציה הציונית", ולא "הפדרציה היהודית" כמו בארה"ב למשל, וסדרי העדיפויות שלה נקבעו בהבנה שמדינת ישראל היא הגורם הדומיננטי בין השתיים. הצלחת השליח נמדדה על פי הצלחתו להביא את הטוב של ישראל לקהילה .

ש :בכל זאת ,מדוע נחוץ שליח עלייה לעבודה שרובה טכנית - מילוי טפסים, ריאיון מועמדים, העברת מידע? עבודה כזו יכולה להיעשות היטב גם על ידי אדם מקומי .

ת :הפדרציה דרשה משליחי העלייה, שבצד העבודה המשרדית ייזמו פעולות מגוונות הקשורות בישראל. התפקיד הזה הוטל בדרך כלל על מרכז משלחת שליחי העלייה שעסק בעיקר בפעילות שטח ורק מעט בעבודות משרדיות. בשלב מסוים חשבנו להכשיר אנשים מקומיים לתפקידים אדמיניסטרטיביים הקשורים בעלייה, על ידי שליחתם לארץ לשישה חודשים ללמוד באופן אינטנסיבי את כל הדרוש, ועל ידי כך לשחרר את השליחים לפעילות של חינוך והסברה בשטח. אולם היה קשה למצוא אנשים מתאימים, מחלקת העלייה בירושלים דרשה שארגון העלייה ייעשה אך ורק באמצעות השליחים ,והעיקר -המועמדים לעלייה העדיפו לקבל את המידע על ישראל דווקא מהשליחים הישראלים ,משום שהללו נתפסו על ידם כבני –סמכא וכאמינים יותר מהמקומיים .

ש :איזה סוג של שיתוף פעולה היה בין השליחים ?

ת :כל הזמן היה שיתוף פעולה בין שליחי תנועות הנוער לבין שליחי העלייה. פעילויות לרגל יום העצמאות נעשו יחד, ושליחי העלייה השתתפו באופן קבוע במחנות הקיץ של התנועות. לצערי, כמעט שלא היה קשר בין המורים–השליחים שפעלו בבתי הספר לבין שאר השליחים, אלא במקרים בודדים ועל בסיס היכרות אישית.

ש :האם השליחים התערו בקהילה ?האם נוצרו קשרים חברתיים מעבר לקשרי עבודה ?

ת :לצערי, למרבית השליחים לא הייתה מעורבות בקהילה, אלא רק לשליחים הדתיים. השליחים המרכזיים שישבו בישיבות של הנהלת הפדרציה היו מעורבים קצת יותר בנושא החברתי. לכל שאר השליחים כמעט שלא היו קשרים חברתיים עם הקהילה המקומית

ש :במבט כללי ,האם היית מגדיר את השליחות הציונית בדרום אפריקה כהצלחה ?

ת :אילולא פעלו שליחים בקרב קהילות יהודי דרום אפריקה הן היו נראות היום אחרת לגמרי. היו לנו הרבה קשיים ובעיות עם השליחים, אולם הם בהחלט היו גשר בין ישראל לקהילה. על שליחי העלייה אני יכול להגיד שהכישלון שלהם עולה על ההצלחה. שליחי תנועות הנוער היו טובים בדרך כלל וגם המורים-השליחים עשו את עבודתם נאמנה. כאשר קבוצת השליחים הייתה גדולה והייתה פעילות ענפה- השפעתה הייתה גדולה יותר .גם היום (קיץ תשנ"ח) פועל בדרום אפריקה מספר קטן של שליחי עלייה ונוער. אין מורים-שליחים, מסיבות כספיות. הייתי ממשיך עם פעילות השליחים בדרום אפריקה, אולם רק עם אנשים טובים באמת. עדיף שלא יהיה שליח כלל מאשר שליח לא טוב .

 

נספח ב':

מצעד ירושלים /דילמה

(The March to Jerusalem)

רקע

שנים רבות נוהגת הקהילה היהודית במונטריאול לציין בדרך מיוחדת את הכבוד והערכה שהיא רוחשת למדינת ישראל .בתאריך סמוך למועד יום העצמאות של ישראל מקיימת הקהילה "מצעד ירושלים "ברחבי העיר מונטריאול. מסלול המצעד כולל תחנות הרקדה ושירה, הצועדים נושאים דגלים ובלונים ססגוניים, והשמחה רבה. באירוע משתתפים ארגונים יהודיים רבים ,בתי הספר היומיים, תנועות הנוער ואלפי צועדים בודדים. המצעד הוא גם הזדמנות לגייס כספים למען מטרות יהודיות .

הוועדה המארגנת את המצעד מורכבת מנכבדי הקהילה, ואפילו חברות בוועדת המשנה של "מצעד ירושלים" נחשבת לכבוד גדול .

המצעדֵ מתקיים תמיד ביום א 'בשבוע, דבר המבטיח השתתפות מרבית של חברי הקהילה, דתיים וחילוניים כאחד .בתכנון מועד המצעד יש להביא בחשבון שבעונה זו של השנה נערכים "יום האם "ו- "יום האב "הקנדיים, ואירועים אלה חלים גם הם תמיד ביום א'. במועדים אלה מציעות חנויות ומסעדות הנחות משמעותיות למשפחות החוגגות. מארגני "מצעד ירושלים" אינם מעוניינים שהמצעד יחול ביום שבו חל "יום האב "או "יום האם", מכיוון שמשפחות רבות יעדיפו לחגוג את האירוע המשפחתי ולא יבואו למצעד. כדי שמצעד ירושלים יתנהל בצורה מסודרת, יש לתאם את כל פרטיו עם עיריית מונטריאול ולקבל את כל האישורים הנדרשים מן המשטרה .הקהילה היהודית במונטריאול גאה מאוד שהיא מצליחה לבצע את "מצעד ירושלים" מדי שנה בלא דופי. מעולם לא היו טענות על הפרת סדר או על אשפה שהושארה ברחובות. הוועדה המארגנת למדה כבר מזמן כיצד לבצע את הנחוץ בעזרת ועדות משנה, והמצעד הוא אירוע לדוגמה המאחד את כל חלקי הציבור בשמחה עממית ומשותפת לכול .

בשנת 1988 היו ההכנות לקראת "מצעד ירושלים "גדולות במיוחד. זו הייתה שנת הארבעים למדינת ישראל, ובכל רחבי צפון אמריקה תוכננו אירועים רבים. הקהילה היהודית במונטריאול התכוונה לשוות למצעד מתכונת מפוארת במיוחד .

כחודש לפני המועד הודבקו מודעות המפרסמות את ההכנות למצעד על לוחות המודעות שבמוסדות היהודיים ובבתי הכנסת .בבוקר שלאחר הדבקת המודעות הגיעו למשרדה של ר', ראש משלחת הסוכנות היהודית בקנדה, שתיים-שלוש שיחות טלפון נסערות. במהלך היממה הבאה הגיעו שיחות טלפון רבות גם לביתה. הפונים היו כולם ישראלים: שליחים, מרצים מהארץ בשנת שבתון וישראלים החיים באורח קבע בקנדה. כל הפניות נפתחו בנוסח זהה:  "ראית את המודעה על "מצעד ירושלים"? במודעה לא היה שום דבר חריג, למעט התאריך: הקהילה היהודית במונטריאול קבעה את המצעד השמח והחגיגי ליום ד ' באייר, הוא יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל .

הכעס בחוגי הישראלים במונטריאול היה גדול. הייתה זו גם אחת הפעמים היחידות שבהן נפלו המחיצות בין השליחים ליורדים. כמו בכל קהל ישראלי, גם כאן נמצאו נציגיה של "משפחת השכול", אך חשוב לציין שכל הישראלים חשו עצמם פגועים .בשיחות הטלפון הראשונות שררה הרגשה שהדבר נבע מחוסר ידיעה או מטעות, מכיוון שיהודי מונטריאול אינם רגישים כמו הישראלים לחשיבותו של היום. כולם היו משוכנעים שאם יסבו את תשומת לב המארגנים לעניין, התגובה תהיה התנצלות ושינוי מידי של מועד המצעד. לתדהמת כולם, ההתפתחות הייתה בלתי -צפויה. ראשית, נציגי הפונים לא הורשו להשתתף במפגש הקרוב של ועדת המצעד. נאמר להם שסדר היום עמוס ואי –אפשר להוסיף נושאים. כמו כן נאמר לפונים שהוועדה אינה נוהגת לשתף משקיפים בדיוניה .

הדרך היחידה הייתה לבקש מאחד מחברי הוועדה שיעלה את הנושא בסעיף "שונות" של סדר היום. האיש הסכים מיד. הוא ישראלי החי שנים רבות במונטריאול וממלא תפקיד מרכזי בוועד החינוך היהודי. הוא חש בושה על שלא שם לב לדבר ולא מנע מראש את קביעת המצעד ליום הזיכרון .בתום הישיבה חזר האיש אל הישראלים בבושת פנים. לדבריו עשה כמיטב יכולתו אך לא הצליח לשכנע את הוועדה לשנות את המועד. הסיבה פשוטה מאוד: ראשית, כבר השלימו את כל ההכנות לקבלת האישורים הדרושים מהעירייה ומהמשטרה ליום המיועד ולאיש אין כוח להתחיל הכול מהתחלה, מה גם ששבוע לפני כן חל  "יום האם" ושבוע לאחר מכן חל "יום האב", והרי מזמן הוחלט שאין מקיימים את המצעד באחד התאריכים האלה. ובכלל, חברי הוועדה אינם רואים כל בעיה בקיום האירוע במועד שנקבע שהרי המצעד הוא לכבוד מדינת ישראל. מלבד זאת ,הישראלים החיים במונטריאול ידועים כמי שאינם נוטלים חלק בחיי הקהילה, אז מדוע הם מתערבים עכשיו ?!

דרך הטיפול

הכעס הרב שהתעורר בקרב הישראלים היה יכול בקלות רבה להוביל אותם להסתגרות ולהתנתקות מן הקהילה, אלא שהיה חשוב מאוד לא ליצור הרגשה שמדובר פה במאבק בין ישראלים ליהודים מקומיים .שני שליחים קיבלו על עצמם את הטיפול בנושא: ראש משלחת הסוכנות ,ר ', ושליח העלייה במונטריאול ,ח '.

השלב הראשון היה לנסות לגייס את תמיכתו של אחד מחברי הוועדה לפחות, או של דמות בכירה אחרת בקהילה. האיש שנבחר היה הרב שוהם ,רבה של קהילה אורתודוקסית מודרנית גדולה מאוד בעיר, הידוע כאדם שדעתו נשמעת ברבים. הלה הסכים לתמוך בבקשה לשנות את מועד המצעד, לא כמענה לפנייתם של הישראלים אלא כצורך להיות חלק מכלל ישראל .הוועדה הסכימה לקיים מפגש בוקר מיוחד כדי לשמוע את הרב, אך גם לאחר ששמעה את דבריו לא פעלה לשינוי מועד המצעד .

בשלב זה שררה הרגשה שכמה מחברי הוועדה מוכנים לשנות את דעתם, אך הם זקוקים ל-"תחמושת". הלחץ הנוסף בא משני כיוונים: האחד - השליחים בעיר. מורים ושליחי תנועות הנוער, שאיימו בתחילה להחרים את המצעד, החליטו לשנות טקטיקה ובמקום לאיים הציעו את מלוא עזרתם בגיוס משתתפים במצעד בתנאי שיתקיים שבוע מאוחר יותר, על אף שאז חל "יום האב".

מה שהכריע את הכף היה הלחץ שהצליח ח' להזמין מן הארץ: (א) מברק מטדי קולק ,מי שהיה אז ראש עיריית ירושלים, שביקש מחברי הוועדה לא לקיים מצעד הנושא את שמה של ירושלים ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל. (ב)מברק מראש ארגון "יד לבנים" בארץ שביקש גם הוא לא לקיים אירוע המלווה במוזיקה ובשירה ביום הזיכרון. המצעד נדחה והתקיים בהצלחה רבה שבוע מאוחר יותר. הישראלים בקהילה התגייסו לסייע בצורה שלא הייתה כמוה בשום אירוע קהילתי אחר. שררה תחושה שאף כי יהודי מונטריאול אינם יכולים לחוש הזדהות מלאה עם הישראלים ביום הזיכרון ,נחישותם של הישראלים ועלבונם גרמו לרבים מהם לנסות ולהבין קצת יותר את משמעות היום.

יש באירוע זה, בדרכי הטיפול בו ובתוצאות הדברים כדי להעמיד את הבעייתיות שביחסי ישראל והתפוצות, את ההבדלים בין הצבורים היהודיים כאן וכאן ואת האפשרות לקיים דיאלוג חי ופורה ביניהם.



[1]  המוסדות הלאומיים: הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל, קרן היסוד והוועד הלאומי, שהיה הנציגות הנבחרת של הישוב היהודי המאורגן בארץ ישראל עד 1948.

[2]  עד שנת תשנ"ח פעלו שתי מחלקות לחינוך במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית: המחלקה לחינוך ולתרבות יהודיים בגולה והמחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה. בשנת תשנ"ח הוקמה בסוכנות היהודית המחלקה לחינוך המאחדת את שתי המחלקות הנפרדות לחינוך וכן את מחלקת הנוער והחלוץ  שעסקה עד אז בחינוך הלא -פורמלי.

[3]  הבונים -דרור-תנועת הנוער החלוצי של תנועת העבודה הציונית. תנועת הבונים התמזגה בשנת 1959 עם "תנועת הנוער העובד והלומד", אולם בתפוצות היא ממשיכה לשמר את שמה .בוגרי התנועה הקימו בארץ קיבוצים במסגרת איחוד הקבוצות והקיבוצים, שהפכה מאוחר יותר לתנועה הקיבוצית המאוחדת -תק "ם.

[4]  בני עקיבא - תנועת הנוער הדתי-לאומי בארץ ישראל, שנוסדה על ידי תנועת "המזרחי" ברוח ערכי "תורה ועבודה". בתפוצות התקיימו כמה ארגונים של נוער דתי ,בשם "השומר הדתי", "החלוץ המזרחי", "ברית חלוצים דתית" ועוד, ובשנת 1954 הם התאחדו תחת השם "בני עקיבא". היום קשורה התנועה למפד "ל, ועל פי מפקד תנועות הנוער משנת 1987 זוהי תנועת הנוער הגדולה בישראל .

[5]  השומר הצעיר -תנועת נוער חלוצית -ציוניתשהוקמה בשנת 1916 כתוצא ממיזוג של שלוש תנועות: "הצופים","השומר"ו "צעירי ציון". בשנת 1927 קבעה הוועידה העולמית השנייה של התנועה כי העלייה לארץ וחיים בקיבוץ בה הם עיקרון המחייב את כל בוגרי התנועה .תנועת "השומרהצעיר "הקימה בארץ קיבוצים המאורגנים במסגרת "הקיבוץ הארצי", תנועה קיבוצית הקשורה בעבר למפלגת מפ"ם, היום חלק מ-"מרץ".

[6]  יהודה הצעיר -תנועת הנוער הגדולה והוותיקה בארה "ב. התנועה הוקמה בשנת 1909 כדי לקדם את הרעיון הציוני ואת התפתחותו הרוחנית והגופנית של הנוער היהודי וכדי לטפח את התרבות היהודית בהתאם למסורת. בשנת 1924 קשרה התנועה קשרים עם הסתדרות הצופים בארץ ישראל, ובשנת 1967 היא קיבלה את חסותה המלאה של "הדסה".

[7]  בית"ר (ראשי תיבות "ברית יוסף טרומפלדור ") - ארגון הנוער של הסתדרות הצה"ר (הציונים הרוויזיוניסטים ) מייסודו של זאב ז 'בוטינסקי. הסניף הראשון של התנועה הוקם ב- 1923 בריגה ,לטביה. התנועה דוגלת בשלמות המולדת, בחלוציות, בחירות האדם ובצדק חברתי,  בהתנדבות לכל משימה ובציונות צרופה ללא אידאולוגיות אחרות. חברי התנועה שפרשו מה-"הגנה" הקימו את אצ"ל ואת לח"י, שני ארגוני מחתרת בתקופת השלטון המנדטורי הבריטי בישראל. חברי התנועה יסדו יישובים אחדים בארץ .

לראש העמודהוספה למועדפיםהדפסהשליחה לחבר