SharePoint
קצנלסון - חיים ויצירה בתקופת השואה
קצנלסון הנו יליד קארליץ, תושב לודז', אליה עבר בילדותו. משורר וסופר בן דורו הצעיר של ביאליק, הוגה, מורה ומחנך, מחזאי ומיוצרי הבמה העברית, המקונן הגדול של השואה.אחד מנביאי עמנו החשובים בדורנו, שטרם עמדנו על משמעותו.

קשרים הדוקים לתנועת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל בה ביקר פעמיים ב 1924 ו-1934.

עם פרוץ המלחמה היה נרדף בעירו, עקר לקראקוב ומשם לווארשה. משפחתו הצטרפה אליו בינואר 40. במהלך הגירוש הגדול שיכל את אשתו חנה ובניו בציון ובנימין.

במרד ינואר היה עם פלוגת "דרור" ברחוב זמנהוף 56-58. עם פרוץ מרד אפריל 43 יצא עם בנו הבכור צבי למסתור זמני בצד הארי. אח"כ השיג תעודות של נתין זר (על כך צוקרמן, שבע השנים ההן, 230) ובמאי 1943 יצא כנתין הונדוראס למחנה העצורים ויטל, משם גורש ב 18 באפריל 44 למחנה הריכוז דרנסי ומשם ב 29 לאפריל לאושביץ. נספה כמשוער ב 3 במי 1944 והוא בן 58.

יצירותיו הוטמנו בדז'ילנה 34 ע"י מרדכי טננבוים יחד עם ארכיון החלוץ ב 43 ואח"ב נמצאו. יצירות משלו הוטמנו גם ע"י חברי קיבוץ "גרוכוב", בבקבוקים כחלק מארכיון "עונג שבת" ע"י אחיו ברל ובמחנה ויטל ע"י מרים נוביץ'. גניזת דז'ילנה נחשפה באמצע 45. אחח"כ נמצאה גניזת ויטל ויצירות שלו שהיו בחלק השני של ארכיון "עונג שבת". כתביו שנגנזו ב"גרוכוב" נמצאו ע"י חילי הצבא האדןם והתפוררו בידיים. עיזבונו מרוכז בבית הקרוי על שמו בלה"ג. חלק מיצירותיו ירד לטמיון.

מלבד היצירות שכתב קצנלסון בגיטו וארשה ישנן בידינו גם יצירותיו של קצנלסון בעברית ומצד שני חיבוריו ממחנה ויטל: "השיר על העם היהודי שנהרג" ("דאס ליד פון אויסגעהרגעטן יידישן פאלק") ופנקס ויטל.

בסמינר זה ננסה לראות את התפתחות יצירתו, את מכלול אישיותו של קצנלסון, ואת תרומתו הקלאסית לספרות החורבן והקינה היהודית.

גיטו וארשה
קיום ארוך יחסי תחת שלטון טרור וללא בידוד מוחלט: גיטו וארשה ייחודי בהיותו הריכוז הגדול ביותר של יהודים תחת השלטון הנאצי; ייחודי בכך שמצד אחד התקיים תקופה ארוכה יחסית תחת שלטון טרור נאצי ומצד שני לא היה מסוגר ומבודד לחלוטין וזרמו אליו ידיעות על יישום המדיניות הנאצית בשאר חלקי הרייך. בזמן שמדיניות הדיכוי והגרוש יושמה בהדרגה היה זמן לפעילות של עזרה הדדית, תרבות וחינוך, ולבסוף התארגנות של מחתרת.

תהליך הדרגתי של הפיכת הידיעות לידיעה: היישום ההדרגתי של שלטון הטרור והדיכוי עד לחיסול הסופי הביאו גם לתהליך הדרגתי של עיבוד הידיעות שהגיעו על השמדת יהודים עד להפנמת הידיעה שאכן זהוה גורל המיועד לכל היהודים ושמדובר במצב חדש שאין למסורת ישראל תשובה עליו.

התפתחות הידיעה היא גם שקבעה במידה רבה את התפתחות כתיבתו של קצנלסון.

מקורות כתיבתו:
קצנלסון בא ממשפחת רבנים עם קשרים עמוקים לחסידות, בעיקר חסידות חב"ד אליה עבר אחד מאבות אבותיו שאת שמו יצחק קיבל ממנו.

קצנלסון נושא עמו מחד את השפעת המקרא, העולם המקראי וערכיו, ומצד שני מעורבותו העמוקה בהוויית החיים בגיטו, קשריו לציבור היהודי בכלל ולמחתרת תרבותית פוליטית חינוכית בפרט שנהייתה למילייה היוצר של כתיבתו בגיטו.

ביטוי לגורל אישי יחד עם גורל הציבור: מבחינה זו יצירתו הנה הרבה יותר מיצירה אינדבידואלית אלא יצירה האחוזה בכל נימי נפשה בגורל הציבור ואינה מבחינה בין גורלו של זה לגורלו האישי וגורל בני משפחתו.

יצירותיו:
קצנלסון כתב בגיטו וארשה כ 45 יצירות, מתוכן 32 הגיעו לידינו, 11 מתוארכות על ידו.
(הרשימה) ביצירותיו נכללים שירים, מחזות, תרגומים, כתבי נאום, פואמות, הימנונים.
נעסוק גם בשיר על העם היהודי שנהרג ובפנקס ויטל שנכתבו מאוחר יותר בשבתו במחנה ההסגר בויטל שבדרום צרפת.

התקופות ביצירתו:
א. לפני המלחמה: יצירה בעברית, כשהאופק הנו א"י.
ב. תקופה של אלם עם פרוץ המלחמה והבריחה מלודז' לוארשה.
ג. 1940 עד סוף 1941 נסיונו לתאר ולחזק את העמידה הרוחנית של הגיטו
ד. ראשית 1942 ואילך: שירי זעם ונקמה המבטאים את שנאתו לנאצים ואת רוממות הרוח היהודית, בבחינת התקוממות והוכחה ניצחת שהעם היהודי לא נכנע ברוחו לשונאיו.

מפנה מכריע: בתקופה הראשונה של יצירתו בגיטו קצנלסון מנסה לסייע לעמו להחזיק מעמד. בתקופה השנייה חל המפנה המכריע ביצירתו כאשר הוא נהייה לסופר לוחם המחבר דברי קללה על הגרמנים ולמשורר הגבורה והמרד היהודיים.

בתקופה הראשונה עושה ק' שימוש בחומרים מעולם המקרא ומיצירתו ערב המלחמה תוך שהוא מתמסר לצרכי הציבור בגיטו. הוא מבליט ערכים יהודיים ועושה לחיזוק הרוח, המחויבות לחיים ושלילת ההתאבדות. המחזות "איוב" ו"על נהרות בבל" הם דוגמה לכך ושולבו בהם תרגומים של פרקים שלמים מהתנ"ך (מ"איוב" ומ"יחזקאל" בהתאמה).

8 תקופות בחיי הגיטו ויצירת קצנלסון
יחיאל שיינטוך, חוקר יצירתו של קצנלסון, מבחין ב 8 תקופות בחיי הגיטו שיוצרים חלוקה סכמטית ביצירת קצנלסון:
א. מפרוץ המלחמה ועד מאי 1940
ב. ממאי/יוני 1940 עד הקמת הגיטו ב 15 בנובמבר 1940
ג. מהקמת הגיטו ועד פרוץ המלחמה בין גרמניה לרוסיה, 22 ביוני 1941.
ד. המחצית השנייה של 1941 וראשית 1942 (עד אפריל 42)
ה. מ 18 באפריל 1942 ועד לתחילת הגירוש הגדול ב 22 ביולי 1942.
ו. תקופת הגירוש הגדול מ 22 ביולי 1942 עד 12 בספטמבר 1942
ז. מ 13 בספטמבר 1942 עד 17 בינואר 1943.
ח. מ 18 בינואר 1943 עד ראשיתו של המרד הגדול [לאחר 20 באפריל 43].

פעילותו של קצנלסון בהקשרה ההיסטורי
קצנלסון הגיע לוארשה מלודז' דרך קרקוב, כנראה בין 14 ל 19 בנובמבר 1939, לאחר שחי שם כחודשיים וחצי כאדם נרדף על צווארו (היה שייך לקטגוריות שהגרמנים רצו לחסל מיד עם הכיבוש: סופר,מקורב לחוגים סוציאליסטיים ציוניים, דמות מרכזית בחיי התרבות בלודז')

לאחר שמשפחתו הגיע לוארשה בינואר 40 ניסה לעלות לא"י אולם באפריל הבין כי אבדה התקווה. האכזבה הייתה קשה ומדכאת כי היה זה חלום חיים שהתנפץ.

עד מאי 40 עקב היותו זר בוארשה, שקוע באכזבת העלייה ובנסיונות נואשים להשיג פרנסה היה קצנלסון במצב של דיכאון ולא כתב דבר.

המפנה – ההתחברות לתנועה החלוצית: במאי/יוני 1940 התארגנה מחדש התנועה החלוצית וקצנלסון השתלב בפעילותה. כעת נחלץ מחוסר האונים שלו ומצא לעצמו קהל משמעותי ואוהד. עד התארגנות התנועה איבד קצנלסון את הקשר עמה ורק עם ההתארגנות מחדש תחת מנהיגותו של צוקרמן מצא גם קצנלסון לעצמו בית. במאי הוחלט על סמינר ארצי למדריכים וקצנלסון נענה מיד להצטרף לשורות המרצים בסמינר. ביוני הוחלט על הקמת גמנסיה "דרור" וקצנלסון הוזמן ללמד בה עברית ותנ"ך. באוגוסט החלה הגמנסיה לפעול בתנאי מחתרת. בין קצנלסון לתנועה התפתחו יחסי גומלין פוריים. כדברי צוקרמן היה קצנלסון "הפורה והנמרץ ביותר שבסופרי הגיטו ומשורריו" (כתבים אחרונים, עמ' 358.)

קצנלסון השתלב בחיי התרבות והחינוך של התנועה וחברי התנועה היו קהלו המיידי. בצמוד לבי"ס "דרור" הקים להקה דרמטית עמה העלה פעמים רבות מחזות תנ"כיים שהופיעה פעמים רבות בפני מאות ואלפים. צביה לובטקין כותבת בין השאר:

,זכורים במיוחד נשפי התנ"ך של להקת דרור, אשר הוקמה ביוזמתו ובהדרכתו של יצחק קצנלסון." (צ.ל. "אל נוכח הגזרות" בימי כליון ומרד, 35)

במחתרת היה קצנלסון שותף לסמינר הראשון לפעילי התנועה שהיה נקודת מפנה בדרכה של התנועה המתחדשת. ראה: צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, 42-43. תאור מפורט של פרשת הסמינר אצל יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן, 55-65.

על יצחק קצנלסון כותב צוקרמן בהרחבה שם עמ' 100-102.

צביה מקדישה פרק שלם בספרה לתאור פעולתו של קצנלסון בגיטו, בעיקר בתקופה הראשונה, כאשר הוא תורם רבות לרוממות רוחם של חבריו. ראה: שם, 45-48. בשיעורי התנ"ך שילב קצנלסון את אהבת הארץ, השירה העברית, תביעתו לקוממיות. ראה שם 50.

על הופעת המחזה "איוב" מספר צוקרמן בספרו שבע השנים ההן, 130. קצנלסון נוהג היה לקרוא את כל יצירותיו בפני חברי התנועה, כל עוד נתקיימה הקומונה בדזילנה 34 ובפני ציבור רחב יותר ותמיד הותיר רושם רב. מעידה ע"כ צביה לובטקין:

"הופעת איוב הפכה מאורע בחיי היהודים בוארשה. היו אלה ערבים גדולים בגיטו, בהם קרא קצנלסון מתוך יצירתו…הוא התחיל בדזלנה ואחר היה קורא בחוגים שונים אחרים, בין סופרים ואמנים. כל מי ששמע את קצנלסון קורא את המחזה 'איוב' נדלק באשו. וככה נתרוממה רוחם של יהודי הגיטו. הנה על אף הכל לא עלה בידי הנאציזם לשבור את רוח היהודים." (ספר דרור, עמ' 463, שיינטוך, עמ' 69 בהערה)

ספרות ילדים: בגיטו הקדיש קצנלסון הרבה זמן ויצירה לילדים, ביקר בבתי היתומים באופן קבוע וכתב סיפורים לילדים. אלו לא נותרו בידינו וידוע עליהם מעט. הוא היה מגיע למקומות מפגש שארגנה התנועה החלוצית לילדים שר עמם ומעודד את רוחם.

אומנם השנה הראשונה בגיטו היה בה מפנה הן מבחינת כמות היצירה והן מבחינת המעבר הכמעט מוחלט לכתיבה ביידיש אולם מבחינת תכני היצירות ואופיין היתה תקופה זו המשך של יצירת קצנלסון מלפני המלחמה. ביצירתו עד המלחמה ובתקופת הגיטו הראשונה מביע קצנלסון את קשיי הקיום היהודי שהגיע לידי מבוי סתום.

מצד אחד עומדת תמונת העתיד האפשרית האחת בלבד והיא התחשדשות החיים העבריים בא"י ומצד שני התחושה הנבואית שהחיים היהודיים בגולה הגיעו לידי מבוי סתום. מראשית יצירתו ועד פרוץ המלחמה חי המשורר וכתב לאור חזון המנותק ממציאות חייו הממשיים בפולין לאור עבר קדום ועתיד נבואי. לכן מתבטא ביצירתו קונפליקט עמוק בין אהבת החיים הפשוטה שבו שיכולה להתגשם רק בא"י המתחדשת ובין מחוייבותו העמוקה לגורל עמו הטראגי בפולין. קצנלסון עצמו היה בקורתי כלפי חזון עבר-עתיד זה המנותק מההוווה וראה בו בריחה. בשירתו ראה ביטוי לחלום אליו הוא בורח מהמציאות. כתיבתו היתה התכוונות למציאות מטה-היסטורית עליה חלם ואליה ברח מההווה.

מפנה בהבנ ה ההיסטורית – יש להתנגד בכוח: התקופה הרביעית להלן, עד אפריל 42, היתה תקופה של קפאון ביצירתו אולם בתקופה זו טפחו הידיעות על השמדת היהודים על פני תושבי הגיטו ובקרב הנהגת התנועה החלה להבשילהמחשבה שאין די בעשייה חינוכית-תרבותית ושיש להכין התנגדות יהודית מזוינת. אף קצנלסון היה חלק מהשינוי בתודעה הקולקטיבית.

החזרה אל המבוי הסתום הטראגי של יהודי פולין: באפריל 1942 שוב אין קצנלסון יכול לברוח מידיעתו את גורל עמו. נקודת המפנה היורת ממוקדת היא ליל ה 18 באפריל, ליל הדמים בגיטו, שבו נרצחו בלילה אחד 50 יהודים. חיי היהודים ביטו משתנים, ראשי התנועה יורדים למחתרת והמאמצים מרוכזים בהקמתו של האירגון היהודי הלוחם.

בתקופה זו, החמישית לפי חלוקת שיינטוך, (אפריל-יוני 42), עומד קצנלסון בפני וודאות המוות היהודי ומתייחס אליה. הוא גם מנסה לבטא באופן ישיר את שנאתו לגרמנים ובקשת הנקם. הוא נדרש לא לברוח יותר ולהכריע הכרעות ערכיות שצריכות להשתבץ בהשקפת עולם מגובשת שתתן להן תוקף. מצד אחד, קצנלסון מקלל את העם הגרמני בזעם נבואי, ומצד שני הוא מעלה על נס את "הגבורה היהודית ההרואית".

בעוד המחתרת החלוצית החלה בניית דפוסים של התנגדות בנשק רואה קצנלסון גבורה כמהות רוחנית נעלה והוא כותב דווקא את "השיר על שלמה זליכובסקי". קצנלסון חי יום יום את ההכנות להתנגדות מזוינת אולם הוא ראה בה תופעה התלויה ביותר מדי התניות חיצוניות ובחר דווקא להתייחס לעמידה הרוחנית. עמדתו זו עוררה ויכוחים אם אנשי המחתרת שראו בכתיבתו קריאת יתר לקידוש השם. היה בזה ויכוח בין המרד של היהודים המחולנים ששאבו ממושג הגבורה של העמים ובין מושג הקדושה היהודי ממנו שאב קצנלסון. עם זאת, ההערכה לקצנלסון ולביטוי שנתן לרגשי העם היתה בקרב אנשי התנועה חד משמעית. קצנלסון היה מחובר להווית ההווה היה קצנלסון חדש שדיבר אל לב אנשי התנועה .

ביומנו כותב מרדכי טננבוים ב 16/2/43:

…ומה עם יצחק קצנלסון? היגיעו שיריו שכתב בימי המלחמה – שירי צער, שירי זעם – ליהודי המחר? הלא "עיר ההרגה" של ביאליק כאידיליה היא לגבי ה"קללה" שלו; "דער ייד וואס האט געלאכט", "שלמה זשעליכאווסקי". בביטוי ההרגשות שלנו – עלה על כולם, על כולם. קצנלסון חדש – יהודי, יידיש – נולד לנו בימי הגיטו. הגיעו שיריו, התישאר אנחתנו האחרונה. - הכל אבד.
(מ.ט. דפים מן הדליקה, 44, גם ב ספר מלחמות הגטאות, 383)

טננבוים רואה במשורר שלאחר אפריל 42 משורר אחר המבטא את רגשי ליבו של ציבור רחב בגיטו. יותר מכך, קצנלסון נהייה למשוררו של העם היהודי כולו.

בתקופת 7 שבועות הגירוש הגדול נהייה המוות מדיעה כללית לוודאות אישית ובתקופה זו קצנלסון לא כותב. כעת הופך איום המוות לאיום טוטאלי על עצם ההוויה כולה. הכל הולך ונכחד. תקופה זו, שבה לא כתב, היא שטבעה יותר מכל את חותמה על יצירתו בהמשך.

קצנלסון הזדהה לחלוטין עם גורל עמו הנרצח וגורלוה אישי והגורל הקולקטיבי היו לאחד.

בתקופת הגירוש היה באבל על בני משפחתו, אשתו ושני בניו הצעירים שנשלחו למוות (ב 14 באוגוסט) ועל בני עמו המגורשים כולם. כעת היה כ מת-חי על סף השיגעון. הוא חש שהוא מת עמם, שאין בו עוד חיים ושהכל מתפורר. לא נותרה משמעות לחיים. מוקד השינוי היה "יום מילא" ב 5/6 בבספטמבר שהיה שיא הגירוש והרצח בגיטו. יום מילא הוא גם גבול עדותו הספרותית של קצנלסון שלא יכול היה לגעת ביצירתו במה שראה וחווה בו..

בפנקס ויטל הוא מעיד על אותו היום:

…את אשר ראיתי ביום מילא לא אגיד…אני ירא שאשתגע. את אשר ראיתי לא העליתי גרה זה קרוב לשנה. הלא זה קבור בנפשי מבלי העבר זאת לנגד עיני אני, הרי זה קבור אתי עם שגעוני. אני [לא] אעלה זאת. אם אחריד את הצרור הקבור במעמקי ועלה גם השגעון והקדיר את מוחי ואת לבבי יכה ויכהה בי… (פנקס ויטל, כתבים אחרונים, עמ' 180)

בזמן הגירוש ולאחריו עד למרד ינואר 43 היה קצנלסון מנותק מהתנועה. לאחר הגירוש מספטמבר הוא עובד ב"שופ" של שולץ כדי לקיים את עצמו.. הוא גם רוצה להתפנות לכתיבה. רק בינואר מתחדש הקשר עם המחתרת.

בינואר 43 היו קצנלסון ובנו הבכור צבי יחד עם פלוגת אי"ל של יצחק צוקרמן. על הצטרפותו, מאונס, לאנשי "דרור" באותה העת ראה דברי צוקרמן ב שבע השנים ההן, עמ' 222. הזדהותו עם המחתרת ומעשייה עומדים בניגוד לעובדה שהמרד לא זכה כלל למקום ביצירתו בגיטו.

ראה את עדות לובטקין על דבריו של קצנלסון ב 18 בינואר, זמן קצר לפני פרוץ מרד ינואר:

…נהיה מאושרים שאנו מכינים את עצמנו עם נשק ביד לפגוש את האויב ולמות. מלחמתנו בנשק תשמש מקור יניקה לדורות הבאים. נקח לנו למשל את אחינו בארץ ישראל, - הם לא גילו מורך-לב בשעת סכנה ועמדו מעטים נגד רבים, ובמותם חינכו דורות של יהודים. הגרמנים הרגו מיליונים יהודים, אך הם לא יוכלו לנו, - העם היהודי חיה יחיה. עינינו לא תחזינה זאת, אולם גמולם ישולם להם. לאחר מותנו יעמדו מעשינו לעד… (צ.ל. בימי כליון ומרד, 107, גם בספר מלחמות הגיטאות, 127)

על מאורעות מרד ינואר יש לנו תאור מפורט גם מפי יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן, 237-243.

על פרשת יציאתו של קצנלסון מהגיטו והעברתו לצד הארי ל "הוטל פולסקי" מספר צוקרמן שם ב 370-373. הוטל פולסקי הנו מקום תרמית של הגרמנים שהציע לכאורה תעודות של אזרחות זרה ליהודים ומשם הובלו היהודים למחנות הסגר דוגמת מחנה ויטל.

לסיכום
קשר עמוק בין התפתחות תולדות הגיטו והתנועה החלוצית לבין יצירתו של קצנלסון. 

א.

מפרוץ המלחמה ועד מאי 1940

אלם ספרותי מוחלט

ב.

ממאי/יוני 1940 עד הקמת הגיטו ב 15 בנובמבר 1940

השתתפות פעילה במסגרות חינוכיות-תרבותיות של "דרור – החלוץ" וכתיבה למען עתונות המחתרת

ג.

מהקמת הגיטו ועד פרוץ המלחמה בין גרמניה לרוסיה, 22 ביוני 1941.

שלב מרכזי ופורה ביותר ביצירתו. פעילות תרבותית ענפה. התמודדות עם החיים בגיטו.

מתן עידוד.

ד.

המחצית השנייה של 1941 וראשית 1942 (עד אפריל 42)

שלב מעבר, עיבוד כוחות נפש לדרך ספרותית חדשה

ה.

מ 18 באפריל 1942 ועד לתחילת הגירוש הגדול ב 22 ביולי 1942.

 

שלב התפרצות הזעם נגד העם הגרמני והעלאת הגבורה היהודית הייחודית על נס אל מול המוות

ו.

תקופת הגירוש הגדול מ 22 ביולי 1942 עד 12 בספטמבר 1942

 

שלב הקמת הארגון היהודי הלוחם

לא כתב דבר

ז.

מ 13 בספטמבר 1942 עד 17 בינואר 1943.

הפואמה על הרבי מראדזין, הפואמה הלירית על אשתו וילדיו.

ח.

מ 18 בינואר 1943 עד ראשיתו של המרד הגדול [לאחר 20 באפריל 43].

שירת הגבורה על אודות האי"ל, שבה הוא מעלה על נס את גבורת לוחמיו. היצירה לא שרדה.



מהי משמעותו של קצנלסון?
מחד, אותה אופטימיות יהודית-ציונית של ציבור יהודי גדול שראה מול עיניו את התחדשות העם היהודי בארץ ישראל ושיברו של החלום.

מאידך, הייאוש העמוק – ההבנה של השבר הגדול במלוא עומקו וחומרתו. קצנלסון יותר מכל יוצר אחר בעת השואה ואף מאלו שניצלו וכתבו לאחריה נוגע בייאוש ושורה עם הכאב ועם ממדיו של האובדן. הוא הוגה השואה האוטנטי ביותר, שאינו חוסך מקוראיו שומעיו דבר מההבנה הנוראה. יותר מכל אחד אחר מביא אותנו קצנלסון אל נקודת האפס של הקיום היהודי ואל ההבנה שמה שיהיה יהיה אחר לגמרי ואילו העם היהודי שהיה לא ישוב עוד.

בשיר על העם היהודי שנהרג, היצירה המרה ממר שקוראיה בורחים ממנה כי היא בלתי נסבלת, מתאפסת מסורת הנבואה המנחמת. השואה היא ההכחשה הגדולה ביותר של נבואת יחזקאל. קצנלסון מדבר בשפת הנבואה ובפאתוס של נביא כדי לומר שהנבואה איבדה את משמעה לאחר גיא ההרגה של העם היהודי שביטל את משמעותה המנחמת של "בקעת העצמות" של יחזקאל.

ביבליוגרפיה
שיינטוך יחיאל. יצחק קצנלסון: כתבים שניצלו מגיטו וארשה וממחנה ויטל, ת"א: הוצאת מאגנס והוצ' בית לוחמי הגטאות, תש"ן. (בסוף הספר רשימה ביבליוגרפית עשירה)

לראש העמודהוספה למועדפיםהדפסהשליחה לחבר