SharePoint
השיר על העם היהודי שנהרג - קטעים

מתוך: קצנלסון י'. כתבים אחרונים. ת"א: הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, תשכ"ט.

(מגיש ד"ר משה שנר, מכללת אורנים)

א. שירה שיר

א.

שירה-נא!! קח נבלך ביד, חלול ומעורטל וקל,

באצבעות כבדות הכה על דוק כל נים ונים,

זו כל אצבע כלב דווי... שא שיר אחרון עוד על

יהודי אדמת-אירופה אחרונים.

ב.

- איך אשיר , איכה אפצה את פי ואיך אכיל,

הן לבדי, גלמוד נשארתי בשממה –

אשתי ואפרוחי השנים – הה, אימה וחיל!

אימה תבעתני...קול בוכים! הרחק קול בכי אשמע –

ג.

שירה, שירה נא! קולך מכאב נשבר, שאהו נא מרום,

בקש, בקשהו שם למעלה, אם עודנו שם מעל –

ושירה לו... אחרון שירים תשיר על היהודי האחרון,

הוא חי, הוא מת, גם לא נקבר, איננו – וחסל...

ד.

- איך אשיר? ואיך ראשי אוכל ארים?

אשתי הובלה, ובני, בניונקה וניומלה - הרך –

לא עוד עמי הם פה, ומעלי אינם סרים!

אהה, צללים עוורים של מאורות חיי, הה, צללי קרה ומחשך!

ה.

שירה, שירה נא עוד זאת הפעם האחרונה על אדמות,

הפשל ראשך לאחור, גלגל עינים בדבקות ובעים,

ופעם אחרונה תשירה לו, את נבלך תעיר בקול-ענות:

כי תמו יהודים ואינם עוד, נהרגו, נכרתו, ואינם!

ו.

- איך אשיר? ואיך ראשי אוכל לשאת

בעינים לטושות מרום? דמעה אחת בעיני

שם נקשרה-נקרשה... חורגה חורגה לצאת

ותש כוחה לנשור... רבון, הה, רבוני!

ז.

שירה, שירה-נא, אל מול שחקים רמים, סומים את מבטך תגל

כמו עוד אלוהים שם בשמים...קרוץ לו, רמוז -

כמו עוד מזהיר, מאיר לנו שם אושר רב, גדול!

בא, שב עלי חרבות העם אשר נהרג ושירתך חרוז!

ח.

- איך אשיר - והעולם נהפך עלי שומם?

איך אנגן, בעוד ידים אפרך?

היכן מתי? מתי אני מבקש, אלי, באשר כל גל אשפה שם מתרומם,

באשר תל אפר שם: - הגידו-נא, איה אמצאכם ואיך?

ט.

זעקו, שאו קול מכל צרור חול, מתחת לאבנים,

יזעק כל נד אבק, כל אש וכל עשן המתמר -

דמכם הוא ולשדכם, זה מח-עצמים,

זעקו, הרימו קול! הנפש והשאר!

י'.

תעלה זעקתכם מבטן חיתו-יער, מיאור, ממעי דגה,

שהם אכלו אתכם, זעקו מכבשנים, שועו קטן, גדול,

זעקת-חמס אחפוץ למשוע, תאניה אחפוץ, שאו קול, לקול מכם אתגעגע,

זעק, עם-ישראל אשר נהרג, שאג, השמיע קול!

יא.

לא לשמים קרא, אזנם אטמו כאדמה - זה גל אשפות -

לא אל השמש תשוע, אל הבל עששית זו... הה, מי יתנני, בה אפח

כאשר יפחו בעששית כאן, במאורת רוצחים זו, לכבות!

עמי, אור רב מזה שפעת! אורך בהיר מזה וצח!

יב.

הה, הראה עמי, לי! קום, ידים פשט ושלח

מני בורות העמוקים, מילין ארכם, מלאים הם וגדושים,

שכבה עלי שכבה, משרפות בסיד אשר שופך,

עלו! עלו! אשר ברובד התחתון, מתחת לעמוק שבגושים!

יג.

צאו כולכם מתוך טרבלינקי, מאושונצים, מסוביבור, הכל,

מבלז'יץ בואו, מפונרי, ומעוד, מעוד! פינות לרוב!

פעורי עינים, בזעקה קרושה, יללה ואין קול,

מני ביצות, שקועים עמוק, מטיט יוון, מרקב אזוב –

יד.

צאו-צאו, אשר יבשו ונטחנו ונשחקו, יתיצב כל הקהל,

בחוג סביבי, כמו במחול-מחנים, מעגל גדול אחד נכון, -

סבים, סבות פה, אמהות וילדיהן בחיק, יחד אם וגם עולל, -

עלו-נא עצמות יהודיות, מאבקות צאו ומגזרי-סבון.

טו.

הוי, שובו-נא והראו לי, הגלו-נא לי כולכם, קהל עולם,

לראות כלכם אתאו, להביט בכם, אביט ואתבונן,

אראה עמי שלי, שלי אשר נהרג, אתן מבט אלם בו, נאלם

ואז אשירה... כן... הנבל תנו – ואנגן!

3-5,10,1943

 

ב. ואנגן

מנגן אני, ירדתי, ישבתי על עפר,

ואנגן, ובשיר נוגה: אהה, עמי, העם!

מיליונים יהודים עמדו סביבי, הקשיבו אל השר,

מיליונים הרוגים - מחנה גדול! - עמדו הטו אזנם.א

ב.

מחנה גדול, עם רב, הוי, הוי, מה רב! אותה בקעה, בקעת העצמות

של יחזקאל בקצה פנה יכלה פה התכנס -

והוא, יחזקאל עצמו, לא עוד היה מרהיב, בוטח לעמוד

בדברו אל הרוגים, כמוני את ידיו היה פורש.

ג.

קצר-יד כמוני יעמוד, כמוני ראש יפשיל, מכביד,

יביט נבוך בשמי האפר, סביב, הרחק, שממה...

ומטה יורידהו שוב, כבד, יוריד, יוריד, ושח אילם, עמוק, לארץ, כאבן דמומה.

ד.

הוי בן בוזי, הוי, יהודי, בבקעת-כשדים,

רה ראית את עצמות עמך, את היבשות, ותהי

כאיש נדהם... והמום, כפסל-עץ נתת ביד האלוהים,

אלך זה, כי יעביר אותך סביב סביב שם בבקעה ההיא.

ה.

ונתת אוזן כי ישאל עוד: "התחיינה?" העוד חזון

חיים לעצמות? אהה, לא הן אם לאו תדע -

אם כן, אני מה עוד אני אגידה? אוי לי, אויה לאסון!

כי מעמי, מן ההרוג, אף עצם לא שרדה!..

ו.

אין עצם כי יעלה בשר עליה, כי עור יקרום,

ואין דבר לפחת רוח בו, כי עוד ישוב לחיות,

ראה, ראה, פה עם הרוג כולו, העם, מומת, עומד פה דם,

מבט קרוש ילטוש אלינו, צופה בנו בעיניים קפואות.

ז.

ראה ראשים פונים אלינו, מיליונים, ידיים ספור, האם תוכל!

ראה שפתיים ופנים, האם תפילה קפאה בהם או זוהי זעקתם?

גשה וגע בהם... אין משהו לגעת בו - חלל!

מלב בדיתי יהודים! מלב בדיתי עם!

---

15,10,1943

 

ג. הה, מכאובי שלי!

א.

מכאובים! הה, מכאובי שלי... אשריכם, הוי, יהודים, הה, אשריכם!

אשריכם, אתם הגלמודים, מתי-מעט שרידים בעבר ים,

כי לא תדעו זאת... הוי, לו למכאובי ניתן כי יפתחו פיהם

ובאו אז כרעל בלבכם והחשיכו עליכם את העולם,

ב.

מכאובים, הלא תנובו בי, תשגו מאד, תוסיפו לעלות, לגדול -

מה תחתרו, איפוא? התחדרו אלי קרבי או תחרגו לצאת?

אל-נא תגיחו, מכאובים! עלו, צמחו בי, ואל-נא תשמיעו קול,

החרישו, הן תדאיבו כה, הה, מכאובי שלי, כבדים אתם משאת!

ג.

כי תכרסמו, עיוורים, בי, עצומי עיניים, נוקבים בי, ללא בלום,

בפיות פתוחים, כתולעים בקבר... הה, ייסורים ללא דמיון, ללא משל!

על-כן החרישו בי, עם כל ההרוגים שלי, ונוחו, נוחו בשלום!

נוחו, מכאובי, קרבי, כרקב בתוך הטחב, בלבבי זה, המאוכל.

ד.

"אני הגבר", אני האיש ראה, היטיב לראות

בהשלך את עוללי, נשי, זקנים ועלמים,

בהשלך אותם כאבנים, כלקוט שבבים, לעגלות,

וחרף אותם בבוז, והכותם בלי רחמים.

- - -

22,10,1943

- - -

 

ו. הראשונים

א.

והתחילה פרשה: רבבה יום יום, מכסת האלפים מישראל היתה לעשרה!

ולא ארך הזמן ונלקחו כבר רבבה וחצי למסע -

זה הכרך של יהודים - ורשה זו! המוקפה חומה, המגודרה,

ראיתיה לעיני שוקעת, לעיני תמה לגווע, וכשלג נמסה.

ב.

ורשה! העיר ואם בישראל! מלאה בבית הכנסת ביום-כיפור, בככר השוק ביום יריד,

יהודים של ורשה, שואפים לפרנסה ומבקשי האלוהים, העצובים כל-כך וכה רבי שמחה -

יהודי רוכל בשוק, יהודי המתכנס לבית-מדרש ערבית ושחרית! -

ורשה עטופת-האבן, אטומה ומסוגרה -- אך זה עתה מלאה היתה ממך!

ג.

כיום ריקה את! ריקה ומרוקנה! כיום הוצגת בדד, ריקם!

לבית-עולם היית, לשדה קברות שומם, אף שוממה ממנו ועזובה, -

רחובות שלמים בך מתו - ואין רואים אף מת כי יתגולל עוד כאן,

בתים פתוחים עומדים, ואין יוצא מהם ואין בא.

ד.

הראשונים לכיליון - התינוקות היו, יתומים פעוטים, הפקר על אדמה,

הם הם הטובים שבעולם, מיטב החן לארץ החשוכה!

הה, יתומים רכים! מהם, מגלמודי עולם בבית-מחסה, הציצה לנו נחמה,

מן הפנים העגומים, אלמים ואפלים, אמרנו, עוד אור-יום עלינו יבקע

ה.

הנה כי כן, בסוף החורף, ארבעים ושתים, בבית מחסה כזה עני,

ראיתי ילדים, אך זה עתה נאספו ברחוב, ואתכנס אלי פנה מן הפינות,

ואראה בחיקה של מחנכת שם תינוקת, פחות מבת שנתיים היא,

רזה-רזונת, חיוורון המוות בפניה ועיניים לה, רצינות הן, רצינות,

ו.

ואתבונן בה, התבוננתי בבת-שנתיים זקנה זו, בסבתא - כבת מאה

היא הילדה בישראל, כבת מאה זו החומרה והענות -

אשר לא ראתה סבתא שלה בחלומה ראתה זו בהקיץ, התינוקת הנכאה,

ואבך, וכה אמרתי אל נפשי: אל בכי, הצער יחלוף, אך תעמוד בה הרצינות!

ז.

הרצינות היא תעמוד, היא תערה לחיק עולם, לחיק-חיים, תעמיק אותם,

זה כובד ראש, היהודי, הוא יתפכח, יעיר, עיני עוורים יפקח, יהל;

כמו תורה הוא לעולם, כמו נבואה, כמכתב-הקדש, בחותם -

אל תבך, אל תבך... שמונים מיליון רוצחים יהיו כפרתו של ילד כבד-הגות בישראל.

ח.

אל תבך... ב"תחנה" זו עוד ילדה ראיתי, כבת חמש שנים.

היא כלכלה אחיה הפעוט ממנה, והוא בוכה, חולה האח,

בתוך ריבה קלושה טבלה פרורים של לחם מצונמים,

וברוב חוכמה אל פיו הבריחה... זכו עיני לראות בכך!

ט.

לראות האם, האם בגיל חמש, בכלכלה אותו, לשמוע את שיחה

בדברה אליו. אמי, אחת במלוא תבל, היא לא השכילה כה בהמצאות.

זו מחתה דמעו בצחוק, הבליעה אל ליבו שמחה,

ילדה בישראל! שלום-עליכם לא היטיב ממנה לעשות.

י.

אני ראיתי זאת! ראיתי שם בבית את היתום, את הגדול;

נכנסתי לאולם אחר, הילכה צינה עזה - גם פה, גם שם -

ומרחוק תנור של פח - נגהו על קומץ ילדים יפול,

התינוקות הערומים-כמעט ניצבו סביב ללהט הפחם.

יא.

ליהט הקוכס. אחד רגלו הושיט, זה יד קטנה, קפואה קרב,

וזה כתפו הערומה. ואחד חיוור, שחור-עין, ילד רך מאד,

סיפר מעשייה. לא, לא מעשייה הייתה זו! הוא סער, הוא התלהב -

הוי, בן אמוץ! כמוהו לא נלהבת, ולשון ישראלית לא הייתה לך כזאת.

יב.

יהודית דיבר, מעורבה בלשון-הקודש. לאו, לשון-הקודש היא בכל!

שמע, שמע, ראה עיניו שלו, היהודיות, ואת מצחו, ואיך ישלח

ראשו למעלה... ישעיהו! לא קטון כמותו היית, ולא היית כה גדול,

וטוב כמוהו לא היית, ולא אמת כזו בפיך, ולא האמנת כך!

יג.

אולם יותר מזה הילד בבית המחסה, הילד שדיבר כה נרגשות,

גדול מראה אחיו ואחיותיו, איש-איש מהם בפה זעיר פתוח לו הקשיב, שמע -

הה, ארצות כולכן, ערים גדולות שבאירופה, ישנות גם חדשות,

לא ראתה עוד עין-תבל כזאת, ולא הייתה כזאת על פני האדמה.

יד.

הם, ילדים מישראל, הראשונים היו כולם לגזר-הדין ולאסון,

רובם בלא אב ואם; אכל בהם הקרח, הרעב והכינם;

משיחים קדושים, מקודשים ביסורים... אמרו-נא, אלה במה חטאו, הצאן?

מדוע זה בימי הכיליון הם ראשונים הפקר לרשע, ראשונים בכף הנם?

טו.

הראשונים היו, לקוחים-למוות, ראשונים אל הקרון,

כה הושלכו לעגלות, אל הגדולות, כערמות אשפה, כדומן אדמה -

והסיעום, והרגום, והשמידום, ללא שריד וזיכרון...

מיטב בני! ניספו כולם! הה, אויה לי ואללי! שמה ומשמה!

2-3-4,11,1943

- - -

 

ט. אל השחקים

א.

כך, החלו הדברים מיד בראשיתם... אמרו שמים, למה? הגידו, על שום מה?

הוי, למה זה במלא תבל רבה כבוז הזה עלינו ישפך?

האדמה חרשה-אלמה, והיא כשתמת עין... אך אתם, שחקים, עינכם לא עצומה,

הן ראיתם, הבטתם ממעל, ולא חלתם, ולא רגזתם לקום ועל פיכם לההפך?

ב.

הכחול הזול אשר לכם לא התקדר, הבהב, כוזב כמו תמיד.

השמש בחוגו-מאז נסר-נסר, לבש אדם, כמו תלין אכזר,

גם הלבנה, זונה בלה, בליל-בליל אל טיולה יצאה, היצאנית,

וכוכבים קרצו קריצה נאלחה, התנוצצו באישוני עכבר.

 ג.

כלכו! מאסתי מהבט בכם, מראות פניכם ושמעכם לשמוע, סורו מעמי!

שמים, שמי מרמה ומפיחי כזב, שחקים שפלים ברום... לבי, לבי ידאב – 

אני בכם האמנתי לפנים, לכם עצבי גיליתי, ששוני, שחוקי וגם דמעי,

אך לא טובים אתם מארץ זו המזוהמה, זה גל אשפה וגבב!

ד.

בכם, שחקים, האמנתי, ובכל שירי וזמירותי לכם שוררתי שיר כבוד,

אהבתיכם כאהוב אישה, - זו נסתלקה כקצף נמוגה, -

עוד בשחר עלומי את שמשכם, השמש בשוקעה בלהבות,

אל תקותי דימיתי, אל אשרי: "כה חלומי ידעך, כה תקותי שוקעה!"

ה.

הוי סורו, סורו! רמיתונו, רימיתם עמי, גזעי עתיק ימים!

מאז ומעולם בכחש סבבתונו, ותכזבו גם לנביאי, עוד לנביאים ולאבות!

הם-הם מקדשיכם פה עלי ארץ, הנדלקים באור אשכם, הנאמנים,

אליכם, הה, אליכם נשאו עיניים, אליכם בגעגועים נשא את הלבבות.

- - -

יא.

מרום, שמים, נשקפתם בעת ברגל, ברכבת, בנהר,

באור ימים בהירים, ולילה חושך, בני עמי הובלו לשאול,

ילדים, מיליונים, בהרצחם שטחו כפיים אליכם - לבכם לא נע ולא נכמר,

מליונים אמהות מעונגות, אבות - ולא חרד, לא זע עורכם כחול.

יב.

ראיתם אותם, את הניומ'לך, בני היו"ד אלף, עצם הששון! אך גיל וטוב תמים!

ובנציונ'לך גאונים רכים, כבדי הגות, מבקשי דרך... נחמה לכל אשר הוא חי!

וחנות ראיתם, אשר ילדו אותם ולאדונם קדשו בבית האלוהים,

ותתבוננו.... אי, אין אלוהים בכם, שמים, שחקי שוא, שמי הבאי!

יג.

אין אלוהים בכם עוד! שאו שעריכם, שמים ופתחום, הרחב-הרחב,

יבואו שם בני כולם, כל בני עמי שחוט, אשר עונה למות ומת בעינויים,

פתחו השערים לעליה רבה שמימה: עם שלם צלוב, כבד בכאב,

יבואו בכם... הוי, כל אחד מהם, בני אשר נספו, ראוי להיות להם לאלוהים!

יד.

אהה, שמים שוממים ומשוממים, רקיע כמדבר רחב וריק, דומם,

אני אלי אחד אבד בכם, והם - המעט להם אשר תכילו למו שלישיה:

לא ישפקו להם האל מישראל, רוחו והעברי מן הגליל, אשר צלבוהו הם,

ויעלו כולנו השמימה - עבודת אלים נקלה ומרשיעה!

טו.

שמחו שמים, שישו! עניים שהייתם, מה עושר רב כיום לכם ניתן,

לקציר ברכה זכיתם - לעם שלם, כליל לאשר רב כל כך!

שמחו בגרמנים, שחקים ממעל, וישמחו הגרמנים בכם למטה כאן,

ותצא ותעל אש מארץ עליכם, ואש מכם על פני הארץ תתלקח.

23-24-25-26, 11, 1942

- - -

 

י. בראשית הסוף

א.

וכך החל דבר, מיד ביום ראשון, ושוב למחרת, ואחר כך נטש

עוד שוב! ושוב! ובקר-בקר נתחדש עלינו והחל -

הן רק אתמול! אהה השבר לא נושן עוד, והיום עם שחר - שמע: אסון חדש!

ופחד שוב ואימת-מות! ילונו מות, נאמן כצל...

ב.

יום-יום ראו עיני כל יהודי כי ליהודי אחר דבר מה נעשה,

דבר מה... פגיעת כדור ומות אינם אלא "דבר מה" בכלל~

הנה מכונית נעצרת, והדלת נפתחה, יהודי נחטף, לוקח, הוסע -

הן טוב מזה לאשר הורג ברחוב, יריה נפלה, וגם הוא נפל.

- - -

ד.

אותנו! אך אותנו! חנה,לה, אותי וגם אותך הרג, הוא ליהודי ארב,

הוא לא היה בטוח בנו... הראית את הנבל איך התבונן?

אך לא החשנו, לא האטנו כמלוא נימה את מצעדנו הבוטח, שקרב

אל גבול חיים ומוות... יהודי מובהק וטוב ממנו ליד חיה זו נזדמן.

ה.

חנה, הלא אותנו, את כולנו הוא רצח ברגע זה מחניק,

אותי, וגם אותך ואת בנינו, את כולנו פה בארץ הגויים, כל העם היהודי –

מבט פלדה כונן, אזר כזין לו, זמם וגם הפיק,

במארב, ברחוב נידח עם ערב... מה קרה ידך, זו לוחצת ידי...

- - -

4-5-6,12,1943

- - -

 

טו. ככלות הכל

- - -

טו.

אבוי לי, תם הכל... הייתה אומה והיא איננה עוד, היה הייתה אומה והיא אינה... חסל!

מעשיה היא, ראשיתה עוד בחומש שלנו, ועד היום הזה... סיפור נוגה-נוגה ומי יאמר, נאה אף הוא?

מעשה בעמלק ועד הרע ממנו, עד הגרמני... הה ארץ רחבה, ימים גדולים, שמים משתרעים מעל -

אל תצטנפו צנפה אחת למחות את הרשעים מארץ, ישמדו-נא המה בידם וייספו.

15-16-18,1,1944

 


משסיים לכתוב, העתיק קצנלסון את היצירה מספר פעמים, חלק נגנז באדמת המחנה וחלק מהעותקים הוברח – היעד היה ארץ ישראל. לאחר המלחמה חשפה מרים נוביץ' את הגניזה.

 

ב- 18 במרץ 1944 הוצאו המשורר ובנו צבי עם עוד אסירים למחנה אחר סמוך לוויטל

ב- 18 באפריל הועברו למחנה דראנסי

ב- 29  באפריל נשלחו לאושוויץ

לראש העמודהוספה למועדפיםהדפסהשליחה לחבר