"לי היו: ימים של הוראה וכתיבה מיגעת על פת-לחם ולילות של שתית מים ובדידות; ימים של חוסר כל מעשה ונשפי רעב וחירוק-שינים; רעיונות חשאיים על עוֹל כבד ועל דמי אחים נשפכים; הרהורי-עלומים זעומים על שועת טבע-הזכר הנדכה שבי; שעות של יאוש כבד ורגיל אשר לפני קיר-הברזל. היו גם רגעים נעימים משונים, כמו עתה, של רגשים נוּגים, פיוּטיים והזיות קלות. בלי טעם, בלי סיבה. היו פגישות, שינויי-מקומות, בֶּרן, בֶּרלין, קראקוי. עבירות, עבירות, כמו שקורין לזה, עבירות ממש – לא רק מצבים מגוחכים, שאמנם, אולי, הרבה קשיים הם מעבירות – לא, אֵלוּ לא היו; לא, כמדומה... ביחוד בנוגע לאחרים... מצוות קטנות ומעשים טובים קטנים, כמו שאני קורא לזה, היו; אֵלו דוקא היו במקצת... ואם קרני השמש האחרונות המציצות עתה לחלוני אינן רוצות כלל לדעת מהן – לא צריך!
אזכּוֹרה. זכרונות. זכרונות-העבר. הנה זה לפני רגעים אחדים כתבתי: אזכּוֹרה. וזה כבר עבר. כהרף-עין – וגם הערתי זו כבר עברה. ראה, ראה, עוד הרף-עין – וגם הרף-עין זה יעבור. עבר, הוֹוה, עתיד. שאלת הזמן! אחת השאלות היותר חמורות, שהפילוסופיה מתחבטת בהן. הוי, הפילוסופיה!
עבר והוֹוה. בעבר הקרוב – דירה חביבה. זבוב עוקץ מזמזם אצל מכונת הספירט. ספירט היה. לחם היה. שׂמיכה להתכסות בה היתה. שינה בזמנה – תענוּג. לפרקים הפריעוּ. זה נכנס, זה נכנס. משׂרידי המחנה. טענות ותרעומות. שאיפות שנקברו. דוחק, דוחק. אין מוצא. ליברמאן נשתגע, הובילוהו לבירוּת. כרמלית הרעילה עצמה – ולא הצליחה: הצילוּה. ללפידות הזקן אין עבודה. סובל בכלל. אין חיים. אין תקוה. קשה, קשה מכל הצדדים. איך אפשר לנוח? מה יביא אתו העתיד? התחמץ הקֶרב. אבל כשהיו הולכים – היה טוב, טוב!... העתיד? אבל הנה כבר היה לי "עתיד", אשר לא פיללתי לו ולא האמנתי בו לפני עשר שנים והנה גם הוֹוה... והנה שוב הוֹוה: מיטה נומר 3, אשר בעתיד יֵהפך גם הוא לעבר, למה שעבר. ובאותה השעה החשוּבה, החשוּבה, כשלָמות אין חפץ, אין חפץ, ומלבד זכרונות אין כלוּם – אותו המצב, שבו ראיתי את בן-לפידות אשתקד – באותה השעה – הלא הכל נעשה זכרון חשוּב, זכרון יקר.
מחשיך. אני שוכב. עֲלוּ, עֲלוּ אלי, זכרונותי! מעל קרקע-נפשי, מכל הגלגולים, כולכם עלו, גם המכאיבים, גם המעציבים – כולכם יקרים!
טוב לנפשי."
(י.ח. ברנר מתוך מכאן ומכאן)