טופס נייח

השראה - מיומנה של מורת יער

היו היה פעם...
משחר ימיו, חי האדם בשבטים של לקטים-ציידים אשר כל צרכיהם סופקו ע"י העולם סביבם. הם היו מלקטים צמחים למאכל ולמרפא, צדים לפי צרכם ובונים את בתיהם וכליהם מחומרי הסביבה.
דרך חיים זו אפשרה קשר ישיר ואינטימי עם הסביבה, וכשחי כך, ראה האדם את עצמו כחלק בלתי נפרד מהטבע.
חברות אלו חיו במודעות מלאה להשפעתה של כל פעולה שעשו על סביבתם. הם היו מודעים לכך שכל מעשה ישפיע על קיומם וקיום בניהם ובני בניהם. מכאן הוטבע המונח "שבעה דורות קדימה", שפירושו: אני בוחן את מעשיי בעולם לפי התשובה על השאלה כיצד ישפיעו על חייהם של אנשים "שבעה דורות קדימה".

עם חלוף השנים נכחדו תרבויות אלו כמעט לחלוטין, הידע שלהן קיבל התייחסות מזלזלת ומבטלת, במקרה הטוב, ובמרבית המקרים זכתה מורשתם למחיקה ולדריסה אקטיביות ואגרסיביות.
בעשורים האחרונים החל העולם המודרני להכיר את החוכמה הנסתרת בידע הזה, והתעוררה מודעות לצורך לשלב חדש עם ישן, ולחדול מהרס ודריסה.

והיום...
המגמה הזו אפשרה לשחזר חלק מהידע הזה במקומות שונים בעולם.
בארה"ב היה טום בראון תלמידו של זאב מתגנב בן שבט האפצ'י, ובבגרותו הפך לאחד מהמורים המובילים בתחום שימור הידע הקדום והנחלתו לתלמידים רבים. אחד מתלמידיו היה עופר ישראלי, שיחד עם יעל פינקרפלד הקים את ארגון שומרי הגן.

​הארגון עוסק בחינוך ובהדרכה של מבוגרים וילדים בדרך ייחודית, שפותחה על בסיס ידע ומיומנויות חיים של תרבויות ציידים לקטים. תרבויות שחיו באיזון ארוך טווח עם סביבתן (בני האדם, בעלי החיים, הצמחים וכוחות הטבע.).
את הידע והמיומנויות שלהם אנו מיישמים באופן המתאים למציאות העכשווית ולחיים המודרניים.
הפעילויות שלנו מתקיימות בחיק הטבע, כשאנו חופשיים מקירות המפרידים בינינו לבין החיים, ומזמנות מפגש עם קשת רחבה של מיומנויות חיים פיזיות, רגשיות ורוחניות.
מפגשי הלימוד  והתנאים בשטח מאפשרים לנו – ילדים, בני נוער ומבוגרים - לחוות את עולם החי והצומח, את מזג האוויר ואת עונות השנה, את מעגל השמש והירח, ואת כוח החיים במלואו.
כך נוכל להעמיק את ההכרות עם עצמנו ועם העולם, ולבחור לחיות את חיינו אחרת. כך יוכלו הילדים שלנו לחוות ילדות פשוטה וטבעית, להרגיש את האדמה, את הרוח המלטפת, את דגדוג הנבטים, להישרט בקוצים, לנוע עם הגוף ולא רק דרך המחשב.
דרך החוויה הפשוטה של חיים בחיבור לטבע ודרך התחושה שאנחנו חלק ממנו, אנו לומדים לקחת אחריות על עצמנו ועל הסביבה. המגע הקרוב עם הטבע מאפשר מקום של שקט פנימי, עוצמה וביטחון.
ממקום זה ניתן להיות קשובים ולשמוע קול פנימי אשר מוביל כל אדם להגשמת הדרך הנכונה לו ולעולם. האמת הפשוטה היא, שאם כל אדם יעשה בעולם את התפקיד שיועד לו, העולם ימשיך להתקיים.

מכאן הדרך לחינוך ולהקמת בתי ספר יער נראית ברורה וטבעית.
לקח לעולם 20 שנה להתחיל להכיר בחשיבותו של חינוך יער, וכיום אנחנו בעיצומה של מהפכה בתפיסה החינוכית בארץ ובעולם.    

במהלך שנים רבות של חינוך עשרות אלפי ילדים בחוגי שומרי הגן ובמסגרות חינוך שונות בהן השתלבנו, צברנו ניסיון וידע רבים מאוד. על בסיס זה פיתחנו בשנים האחרונות את פדגוגיית לימודי היער.

לאור כל הכתוב למעלה, מוכר ארגון שומרי הגן על ידי המו"פ של משרד החינוך כארגון הגג של חינוך היער בישראל, אשר אמון על הקמת רשת בתי ספר יער ציבוריים בארץ.

בסדר היום של כיתת היער קיים איזון עדין בין תכנון לספונטניות.
קשה מאוד לשחרר משהו שתכננו ללמד אבל…
לפעמים הקסם מתדפק על דלתנו - ולמרות שזה קצת מפחיד לתת לדברים לקרות באופן ספונטני, ולמרות שאולי היה תכנון אחר - התפקיד שלנו הוא להיענות לו, לקסם.

ולדרוף - מורי יער
אנחנו בשליש האחרון של היום, כצוות השארנו את החלק הזה פתוח למשחק או טיול או מה שיתאים, ואנחנו מתייעצים, מחליטים לצאת לטיול קטן ומתחילים להתארגן.

פתאום מגיעה חבורה גדולה של ילדים, כרוח סערה.
רוצים להדליק אש! הם אספו עלים ורוצים להכין מהם מרק לכולם.

הנה הגיע הרגע. מה נעשה, נוותר על הטיול?
הילדים כל כך מתרגשים, מספיק לנו מבט אחד בינינו להבין שלא יוצאים לשום טיול.

הם מבקשים גפרור. לתת להם? הם אף פעם לא הדליקו אש לבד. ומאין בכלל הביאו עכשיו צמחים?...
נושמים רגע. חייבים לתת לקסם הזה לקרות!

אתם לא צריכים גפרור, אנחנו אומרים.
אז מה עושים?
הם חושבים רגע, מביאים עלים יבשים, ומניחים אותם על הגחלים החמים של המדורה מהבוקר. מתחילים לנשוף נשיפות-דרקון ארוכות וחזקות, ולשיר את השיר של האש.
האש מגיעה מיד. גם האש יודעת לזהות רגעי קסם כאלה…

כל הדבר הזה לוקח פחות מדקה, בזמן הזה אנחנו בודקים איזה צמחים הם אספו ומציעים להם להכניס אותם לקומקום התה שלנו.

הם שרים, מערבבים את המרק עם מקל. בינתיים קוראים לכל ילדי הכיתה ומתחילים להושיב אותם במעגל.

בינינו אנחנו צוחקים: אנחנו לגמרי מיותרים כאן. אפשר ללכת לעשות סיכום יום!

אתם מצליחים לדמיין את זה?
חבורה של ילדים בכיתה א' מתארגנת לבד, הם אוספים צמחי בר אכילים (חובזה, גדילן וחרדל), מבינים שלא יקבלו גפרור להדליק אש, לומדים בעצמם איך להדליק אש מגחל חם (אני עצמי למדתי את זה בהצתה מאוד מאוחרת, אי שם באמצע הקורס של שומרי הגן. מתפדחת להגיד אבל מוכרחה לתת פרופורציה!), ומכינים מרק!
הדבר הזה קורה אחרי חודשיים בלבד של שהייה רציפה בחוץ.

בהמשך אנחנו מקדישים זמן לעיבוד החוויה והמשגת הלמידה שהייתה דרכה:
מציירים את העלים וכותבים מתכון למרק - יער, כותבים שלבים של הדלקת מדורה…

יש אין סוף הסתעפויות אפשריות של הלמידה כאן, אינסוף רמות שאפשר לעבוד בהן: לכתוב ולאייר מגדיר צמחים כיתתי. לכתוב ספר מתכונים של צמחי בר.
והמון שאלות חשבוניות ומדעיות: מה היחס בין כמויות הצמחים השונים במרק?
כמה זמן לקח למים לרתוח? באיזו טמפרטורה הם רותחים?
כמה מרק להכין ל-20 ילדים אם כל אחד שותה בערך 100מ"ל? כמה ליטרים נכנסים בקומקום שלנו?
ומה עוד אפשר לעשות מהצמחים, האם הם גם צמחי מרפא?

אבל ברגעים האלה שאני שותה את המרק ומזכירה לעצמי להביא מחר מלח,
מסביב למדורה עם ילדי כיתת היער,
אני לא חושבת על כל ההזדמנויות ללמידה… אני נותנת לעיניים שלי להתמלא בדמעות של התרגשות.
הרגע הזה של הקסם זה הרגע שאי אפשר לתכנן, זה הדבר האמיתי. לדעת שיש ילדים שלא ישכחו את היום הזה לעולם.

היה שווה לקום ב-5 בבוקר, אני אומרת לילדה שיושבת לידי.
והיא עונה לי, לגמרי.


Footer Mobile