אדם הראשון מפחד מהחושך

מתוך תכניות המדרשה למערכת החינוך
לפרטים נוספים: אילנה עב"ו-גולן, מנהלת אגף החינוך, טל' 04-9838753 שלוחה 117,118 ilana_abugolan@hamidrasha.org.il​

לְפִי שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ,

אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי - עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם!

עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית וּבִתְפִלָּה.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא.

הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים.

לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת עַשַׂאָן לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים.

 

(תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח ע"א)

 

לפי שראה = כיוון שראה

יום שמתמעט  = יום שמתקצר

סרחתי = חטאתי, אכלתי מפרי עץ הדעת

עולם חשוך בעדי = היום מחשיך, בגללי

מיתה שנקנסה עלי = אני עומד למות כעונש על חטאי

עמד וישב = "עשה מעשה" וישב שמונה ימים בתפילה

לשנה האחרת = בשנה שלאחר מכן

 

פעילות בנושא אור וחושך

המוטיב בו נתמקד: התקצרות היום.

1) לילדים גדולים שיודעים להשתמש בשעון: למדוד מתי שוקעת השמש, מספר פעמים בהפרשים של שבוע. (או לבדוק בעיתון).

2) לצעירים יותר: להסתכל בערב מהחלון: האם יש חושך או אור? וכשקמים בבוקר, אור או חושך?

3) שיחה על תחושות שעולות בנו כשמחשיך בחוץ.

רואים שכבר ערב (שהיום והלילה מתערבבים).

כשמחשיך, פנסי הרחוב נדלקים. (זה הסימן הראשון לבואו של הערב).

עכשיו נכנסים הביתה, אוכלים, מתרחצים ועוד מעט נלך לישון.

האם בואו של הלילה נעים לנו? יכול להיות קר וחשוך אבל גם שמח כי עוד מעט אבא או אמא יחזרו מהעבודה.

4) שיחה על חושך בלילה

יש צללים בחדר, הדברים נראים אחרת מאשר באור היום.

5) פעילות עם צלליות על הקיר: אור וחושך. הטלת צללית בעזרת הידיים והגוף, וחפצים שונים.

נושא נוסף: איך נדע האם כועסים עלינו?

לעתים אנו חושבים שכועסים עלינו בגלל דבר שעשינו. אדם הראשון פחד במשך כמה חודשים עד שגילה שלא בגלל חטא גן העדן מחשיך היום.

אפשר לשוחח עם הילדים על מצבים דומים בחייהם, כשחשבו שחבר כועס עליהם, אמא או אבא, או גננת בגן. מה עשו עם החשש הזה? איך מבררים עם חבר אם הוא כועס? אפשר לנסח יחד: "האם את/ה כועס/ת עלי"?

לפעמים הורים כועסים בגלל שהם עייפים או מרוגזים, ולא בגלל דבר שעשו הילדים.

 

רקע ופירוש

בספר בראשית מסופר על החטא שחטא אדם הראשון. אלוהים התיר לאדם וחוה לאכול מכל פירות גן עדן, ואסר עליהם לאכול מפרי עץ אחד: עץ הדעת טוב ורע. "וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ב, 17-16). הנחש ערער על סמכות האל, ושכנע את חוה שאלוהים לא מדייק.

"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (ג, 7-6). אלוהים תופס את החוטאים, אדם וחוה מגורשים מגן העדן ונגזר עליהם לעמול כל ימי חייהם. אלוהים מציב "כרובים" ו"חרב מתהפכת" בפתח גן העדן. אדם וחוה יצאו לחיים עצמאיים, ולא יוכלו לשוב.

גדילתו של ילד משמחת אותנו מאד כהורים וכמחנכים. אנו חוגגים זאת בימי ההולדת, משבחים את הילד ש"מתנהג כמו גדול", וזוהי אחת ממטרותיו העיקריות של החינוך. יחד עם זאת, וכמו שמיטיב לתאר זאת סיפור גן העדן, ביציאה לעצמאות יש פרידה כואבת מעולם תמים שהיה ולא יהיה עוד. "אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר, ועל הגדולים לא ירחם עוד" (י. עמיחי). אדם וחוה נפרדים בכעס מאלוהים -  יוצרם. הם מגורשים ומקוללים: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (ג, 19),  ו"בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (ג, 16).  

אלוהים מצידו, חושש מן ההתפתחות שלהם: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (ג, 22).

תהליך הגדילה ורכישת היכולות והעצמאות מלווה גם בפחדים מצד הילד. "חטא" ההיפרדות, החשיבה העצמאית, המרד, ערעור על סמכות המבוגרים, יוצר גם אשמה ופחדים.

נחזור לנושא האגדה שלנו: גם התפתחותו של אדם הראשון לוותה באשמה ובפחדים לא מעט.

האגדה מפגישה אותנו עם אדם וחוה לאחר הגירוש. מה עשו? היכן לנו את הלילה? מה אכלו? האם הרגישו עזובים וזנוחים או חשו הקלה מכך שה"טרחן" הזה הניח להם לנפשם? והנה, מחשיך היום. אדם נתמלא פחדים. הוא רק התחיל "לרצות את העונש" שקיבל מאלוהים ועוד לא יודע כל מה שצפוי לו. החושך שיורד נדמה לו כחלק מן התגובה האלוהית.

היתה זו כנראה תקופת הסתיו, (אם עפ"י המסורת אדם נברא בראש השנה, סביר שהגירוש מגן עדן קרה בסתיו). מיום ליום הקדים החושך. אדם הראשון פחד שמא בגלל שחטא, ייעלם אור היום. הוא גזר על עצמו תענית, והתפלל. לאחר זמן הגיעה תקופת טבת (סוף דצמבר תחילת ינואר) אדם שם לב שהיום מתארך. הוא שמח כל כך, והבין שאלה הם חוקי עולם. גם אנחנו היום יודעים כי היום הקצר בשנה הוא 21 בדצמבר, ולאחריו מתארך היום.

השבוע בו ישב אדם בתפילה הוא שבוע-חנוכה שלנו היום, בו אנו מנסים להאיר את הלילה האפל של היום הקצר בשנה.   

"לשנה האחרת עשה לאלו ולאלו..." פירושו: בשנה שלאחר מכן חגג גם את התקצרות היום, וגם את התארכותו. (יש אומרים: גם שבוע בסוכות, וגם שבוע בחנוכה).

גילוי חוקי עולם מקל עלינו את ההתמודדות. גם אם קשה לנו כשהיום מחשיך, אנו יודעים כי מחר תזרח השמש. היום לא מתקצר בגלל שהתנהגנו "רע" או מתארך בגלל שהיינו "טובים", אלא זו דרכו של עולם, וכשיעבור חג החנוכה יתחילו להתארך שעות האור.

Footer Mobile