מתוך סדרי נשים

על סדר נשים בקרית שמונה | מירי מרדכי

ראש חודש ניסן, יום ראשון בערב, התקבצנו ובאנו נשים, מקרית שמונה, קיבוצים, מושבים, מושבות, לספר יחדיו את הסיפור של פסח: סיפור של גאולה, של יציאה מעבדות לחירות, סיפור של עם נולד. בערב זה, נשים דתיות, חילוניות ומסורתיות, סיפרנו את הסיפור מנקודת מבט של הנשים הנסתרות של הסיפור, אלה שקולן מהדהד ברקע והן חלק חשוב ביציאת מצרים. התחברנו בנפשנו אל יוכבד, מרים, בת פרעה, שפרה, פועה, ציפורה והמיילדות.
לקראת ערב זה הקדשנו יומיים של לימוד בבית המדרש לנשים חילוניות – דתיות שפועל זה שנה שנייה במתנ"ס ארתור פוקס דרך פורום נשים. למדנו מקורות שונים הקשורים לסיפור והעברנו את הטקסטים דרך החיים והמחשבות שלנו. בסיומם של ימי לימוד אלה נשים כתבו את המדרשים שלהן וחיברנו אותם אל מדרשים אחרים של נשים, מדרשים המאירים את החוויות של כולנו במסע האישי של כל אחת ואחת "ממצרים" שלה אל החירות שלה.
הסדר שלנו, סדר נשים, היה מרגש ועוצמתי. ניתן היה לחוש בחיבור החזק שזורם בין נשים, ללא קשר לגיל, מוצא או השקפת עולם. נשים השתוקקו למוצא פיהן של החברות והקשיבו תוך הזדהות עם דבריהן. הערב השארנו את הניקיון של פסח למחר (שום דבר לא יברח...) ובאנו לניקיון מסוג אחר. נשים קראו בהתרגשות את הסיפור שלהן, את הסיפור של חברתן, את הזיכרונות שלהן מבית אבא ואמא. היה שם ליל סדר מהבית במרוקו וליל סדר בקיבוץ, ניקיון של אביב וחוויה של קהילה חיה נושמת ומתחברת.
ההכנות לפסח תופסות תאוצה: כל אחת תשוב למרק ולצחצח מה שנותר, טרדת הקניות עוד לפנינו, והבישולים... הפעם, אני בטוחה, ההכנות לחג וליל הסדר, ההסבה המשפחתית וקריאת ההגדה ילוו בחיבור היפה הזה שעשינו בין הרעיונות הנפלאים של סיפור יציאת מצרים לבין החיים שלנו והחיים של נשים אחרות סביבנו.
שירי הלל וההודיה שסיימנו בהם את הערב עוד מהדהדים בי. תודה על כל מה שנתת ובמיוחד על ערב שכולו חיבור אחווה ונתינה נשית.


*

הצעה לטקס 'כוס מרים' בליל הסדר

בשנים האחרונות נפוץ במשפחות רבות, המנהג להוסיף כוס בליל הסדר לכבוד מרים. ההצעה לטקס ונוסח הברכה שלהלן משלבים מספר הצעות ונוסחים קיימים (ביניהם: "בין סדר לאי סדר" - הגדה של פסח בעריכת מיכאל כגן; אתר 'קולך'; "הלילה הזה - הגדה ישראלית", בעריכת מישאל ונעם ציון; ועוד).

ממלאים את הגביע של מרים לאחר כוס שני של יין לפני נטילת הידיים. רחץ - מגביהים את הגביע הריק ואומרים:
כוסה של מרים ימולא במים ולא ביין. אני מזמינ/ה נשים מכל הדורות שבשולחן הסדר שלנו למלא את כוֹסה של מרים במים מכוסותיהן הן.

מעבירים את הגביע של מרים מסביב לשולחן/ות. מסבירים את המשמעות של מילוי כוֹסה של מרים במים:
כוס מרים. מרים הנביאה היא אחת הדמויות המרגשות בסיפור יציאת מצרים. מרים נותרת מאחורי הקלעים במשך רוב הזמן, חבויה מאחורי קני הסוף. אולם, כדרכה, היא משכילה להופיע ברגע הנכון, ותמיד בהקשר של מים: בצעירותה משגיחה מרים על תיבת משה ביאור ומשכנעת את בת פרעה לקחת את אמה יוכבד כמינקת. בשעת קריעת ים סוף סוחפת מרים את נשות ישראל לשיר ומחול והודיה לה'. אך רק עם פטירתה של מרים, באמצע המסע במדבר, מתגלה לנו תרומתה העמוקה:
"כל ארבעים שנות הנדודים במדבר עמד לבני ישראל באר המים בזכות מרים. מתה מרים - בטלה הבאר, כמו שכתוב (במדבר כ, א-ב): 'ותמת שם מרים... ולא היה מים לעדה'" (על-פי תלמוד בבלי, תענית ט). בארה של מרים סיפק מים לבני ישראל לאורך מסעם הארוך במדבר הצחיח. המדרש מספר גם שמֵי בארה של מרים היו בעלי סגולות רפואיות. בליל הסדר אנו נזכרים במנהיגותה של מרים ומתפללים שבארה יוסיף ללוות אותנו במסענו גם השנה. (לורי לפקוביץ, חוקרת ספרות ומיגדר, ארה"ב)

מסיימים באמירת תפילה זו:
זו כוס מרים הנביאה. יהי רצון שנזכה לשתות ממימי באר מרים לרפואה ולגאולה. יהי רצון שנלמד ממרים ומכל הנשים לצאת בתופים ובמחולות אל מול הנסים של חיי היום יום ולשיר לה' בכל רגע. אמן!


*

מדרש קהילתי על שיר השירים | אילה רונן סמואלס

"לכה דודי, נצא השדה, נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים, נראה אם פרחה הגפן, פיתח הסמדר, הנצו הרימונים. שם אתן את דודי לך" (שיר השירים ז, יב-יג).

מגילת שיר השירים מספרת סיפור אהבה סוער בין שניים – הרעיה והדוד. הסיפור כתוב בלשון פואטית ועשירה. כבר הפתיחה קובעת את המוסיקה: "ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין... צרור המור דודי לי, בין שדי ילין.. הינך יפה רעייתי, הינך יפה, עיניך יונים". פליאה היא כיצד טקסט ישיר ונועז כל כך מצא את מקומו בקאנון המרכזי שלנו. ודאי, שיופיה האמנותי של המגילה הוא שחיפה על חסרונן של עלילות גבורה והשקפת עולם מוסרית ברורה. חכמי המשנה והתלמוד הביאו לטקסט את הקריאה המדרשית, לפיה הרעיה מסמלת את כנסת ישראל והדוד - את הקב"ה. במשך מאות שנים אפשרה הקריאה הדרשנית הזאת את הכלת הטקסט הארוטי כמעט.

אבל עיקר כוחו של שיר השירים אינו בדיבור הישיר והכן על אהבה, אלא דווקא בתיאור קורע הלב של הקושי העצום לממש אותה. הסצנה הדרמטית ביותר במגילה מתארת את אי היכולת של הנאהבים להיפגש. זה קורה לא בגלל שאנשים אחרים עומדים בדרכו של הזוג, אלא כיון שכל אחד מהם עסוק בעצמו ואינו קשוב מספיק לשני. שעת לילה, הרעיה "חולת האהבה" שוכבת בחדרה, היא "ישנה ולבה ער". הדוד מגיע אל חדרה "קול דודי דופק: פתחי לי אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי..." אבל היא לא מוכנה לקראתו: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?" עד שהיא מתלבטת וקמה – הוא "חמק עבר" עזב ונעלם. כעת היא שוכחת את כל קשייה ועכבותיה, ויוצאת בעקבותיו לחיפוש מטורף בעיר. אבל "מצאוני השומרים הסובבים בעיר, היכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות..." התיאור הזה נוגע לליבו של כל מי שנפל אי פעם למלכודת הנפלאה של האהבה. מי לא זוכר את ההחמצה הנוראה, את ה"כמעט נשיקה", את החיפוש המבוהל אחרי הזדמנות שנייה להיפגש?

ברשותכם, אלך עתה בדרכם של חז"ל ואמשיל את סיפור האהבה המיתולוגי אלינו, לישראלים, הנהנים מפירות המפעל הציוני אבל כואבים את הריחוק והנתק בין פועליו, ושואפים לחיות בו גם את רוח הקהילה היהודית. יש בינינו הרבה רעיות ודודים: עולים וותיקים, צעירים ומבוגרים, קבוצים עירוניים וערים שקובצו להן יחדיו... כל אחד יכול להעיד בשבועה על אותה הזדמנות בה דפק על הדלת, ביקש "פתחי לי אחותי תמתי..." כל אחד, אם יבדוק היטב בפנים, ייזכר אולי מתי לא היה פנוי, לא היה מוכן, ועד שהחליט לקום ולפתוח את הדלת, האורח בצד השני כבר "חמק עבר..." ועם יד על הלב, מי לא חושש מה יגידו ומה יעשו "שומרי החומות" כאשר יעז וייצא לחפש את האחר בחוצות העיר...

בואו, ניקח את הוראות הפעולה של הפסוק: לכה דודי, נצא השדה, נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים, נראה אם פרחה הגפן, פיתח הסמדר, הנצו הרימונים. נלך יחד, נצא לשדה הקהילתי המפולש, המוזנח, המושמץ, נלינה בכפרי חדרי הישיבות והדיונים, נשכימה לתכנן ולהכין ואז, ביחד, נפתח את פרחי הגפן, את הסמדר, נטפח את ניצני הרימונים, ונפגוש איש את רעהו, קהילה את דודה, במקום בו שיר חדש ואחר יכול להישמע. שם אתן את דודי לך!


סדר נשים תשס"ח במדרשה באורנים   

סדר נשים תשס"ח בקרית שמונה  

סדר נשים תשס"ח בעמק המעיינות   

Footer Mobile