איך נראית אוטונומיה מרחוק? - מנהלי בתי ספר מהעולם מדברים על אוטונומיה ניהולית
ד"ר אופירה רול ואבי גרוסמן מראיינים את מייגן קרירו ושון בלאמי
'
דברים שרואים מכאן לא רואים משם' וגם ההיפך הוא הנכון. לא פעם אנו צריכים להתרחק כדי לקבל פרספקטיבה על המציאות. בישראל האוטונומיה הפדגוגית-ניהולית היא מגמה חדשה אך מעבר לים גישות של אוטונומיה בית-ספרית פועלות כבר שנים רבות. כדי לקבל פרספקטיבה על המהלך שקורה בישראל נפגשנו עם שני אנשי חינוך ותיקים מבריטניה ומקנדה לשיחה על חינוך, חופש ומה שביניהם.
מייגן קריקו (Meghan Carrico) מוונקובר, קנדה. מורה בבית ספר ציבורי שאחד העקרונות המובילים בו הוא האוטונומיה של ההורים והילדים. בעבר ניהלה את בית הספר הדמוקרטי Windsor House עד לסגירתו עקב הפסקת המימון הציבורי.
שון בלאמי (Sean Bellamy) מאשברטון, בריטניה. מורה ומנהל בבית הספר Sands. בשנת 1987 ערך ניסוי באוטונומיה בחינוך עם קבוצת בני נוער והחוויה, שהייתה מכוננת עבורו, הובילה אותו להקמה של בית הספר שאותו הוא מנהל עד היום.
מה המשמעות של קבלת אוטונומיה עבור המנהל והצוות החינוכי?
בשנות ה-60 ערך סטנלי מילגרם מחקר מפורסם שבו משתתפי הניסוי הסכימו לגרום כאב עז לאחרים (כביכול, הנסיינים היו שחקנים) גם כאשר ראו שהאדם השני סובל, רק משום שדמות סמכותית ציוותה עליהם לעשות כך. מערכת החינוך מדמה במובן מסוים את הניסוי בכך שהיא מעודדת הבדלי כוח ומעמד, דבר שעלול להוביל לצייתנות של התלמידים וכמובן גם של המנהל והצוות.
עם החלתה של הרפורמה החדשה (תוכנית גפ"ן) יש להנהלה ולצוות החינוכי הזדמנות לחוות אוטונומיה במרחב הבית ספרי ולקבל את זכות הבחירה. יחד עם זאת חשוב שתהיה מודעות לתופעת הלוואי הראשונית אשר נובעת מהמעבר למצב האוטונומי - קושי בהכלה של שעמום ובהלה מהמפגש עם עצמנו ועם שאלות שונות, כגון: מה אני עושה עכשיו? מה אני רוצה לעשות? בבתי הספר קיימת נטייה לדכא את היכולת של התהייה, אך יש לזכור שכשנותנים חופש ואוטונומיה למישהו שלא חווה/הכיר זאת לפני כן, אין לו את הכלים להתמודד עימה וכתוצאה מכך ישנם הרבה רגעים וסיטואציות של הליכה בחשיכה. נדרש אומץ רב על מנת להתנסות בשחרור ובניקוי הצייתנות מהמערכת הבית-ספרית ובמתן מקום בטוח להיכרות ולהתנסות עם האוטונומיה ועם מה שהיא מציעה. שינוי שכזה עלול לעורר פחד אך הוא מצדיק את מה שייוולד בעקבותיו.
אחד הביטויים המשמעותיים של תוכנית גפ"ן בישראל היא אוטונומיה במובן התקציבי - כל בית ספר מקבל תקציב לניהול. האם התנסות בכך יכולה להוביל גם להרחבה של האוטונומיה לממדים נוספים בבית הספר, לדוגמה מערכת היחסים בין הצוות לבין תלמידים, פדגוגיה משחררת יותר וכדומה?
הדרך העיקרית בה מנהל יכול להשפיע על בית הספר היא באמצעות התקציב. נדרש ממנו להיות יצירתי והחוכמה היא להשתמש בו כך שיהיה בהלימה לחזון הבית-ספרי. אם בית הספר לא מגיע להישגים שיכול היה להגיע אליהם בשל ניהול תקציב לא מותאם, אזי מצויה כאן הזדמנות לשינוי, למרות הפחד שמגיע איתה, ועל המנהל לבקש תמיכה ועזרה אם יש צורך בכך, בדיוק כפי שנדרש מתלמידים הניצבים בפני התמודדות חדשה שאינה מוכרת להם.
כאשר ניתנות לאדם חירות ואוטונומיה שלא התנסה בהן לפני כן, ההתנסות תשאיר חותם. יהיו מנהלים שיזהו את הפוטנציאל וישתמשו בו כדי לצמוח, ליזום ולהרחיב את חווית האוטונומיה, ויותר מכך, גם אם משרד החינוך יחזור בו מתוכנית גפ"ן והאוטונומיה כביכול תילקח מההנהלה והצוות, החוויה תישאר ותמשיך להשפיע על תפקידם החינוכי. חשוב לדבר על השינוי, על החששות, על המחסור בכלים ובתמיכה הנדרשת דווקא עכשיו, בתחילתה של תוכנית גפ"ן, ולבדוק מה ניתן לעשות עם האוטונומיה, באיזה אופן ניתן לתמוך במנהלים ובקהילה, כיצד ניתן להרחיב אותה וכדומה.
מהו השינוי הנדרש בתפיסה של המנהל והצוות החינוכי?
רוב המורים מפסיקים ללמוד בסיומם של לימודי ההוראה ומשם ואילך הם רק מלמדים אחרים איך ללמוד. במרחב האוטונומי מצופה מהתלמידים לחוות, להתנסות ולהיות, אותם הדברים שאנשי חינוך צריכים לדרוש מעצמם כעת. על מנהל ללמוד לנהל תקציבים, לבנות תוכנית עבודה ולהרחיב את הדעת בכל תחום שנדרש כדי לממש את העצמאות שלו כמנהל של ארגון. כאשר אדם, תלמיד או אפילו ארגון מקבלים חופש לאחר שנים של ציות, התגובה הראשונית צפויה להיות קשה - תסכול וכאוס או לחילופין שעמום וחוסר מעש - מכיוון שאיש אינו אומר מה צריך לעשות, אך זהו שלב שחולף. זוהי הזדמנות עבור אנשי חינוך לחזור ולשאול שאלות בסיסיות כגון מה תפקיד המבוגר בבית הספר? מהי האחריות המשותפת של התלמידים והמורים בתהליך החינוכי? כיצד בונים שותפות של הארגון עם אנשיו (ילדים ומורים) ועוד.
נוצרת דינמיקה שבה יש למורים, לתלמידים ואף להורים שותפות באחריות ובהקשבה לשטח, תוך מפגש עם הצרכים של כל קהילה וקהילה. כאשר ניתן לסגור את הפער בין האנשים לבין המשאבים ולפגוש את הפרטים בתוך המכלול, ישנה אפשרות למלא את הצרכים בקהילה בצורה אפקטיבית יותר.
כאשר תתקיים חוויה של עשייה אותנטית וטבעית, למידה מתוך עניין, אוטונומיה ולקיחת אחריות, לא ניתן לבטל את ההבנות המגיעות עם החוויה וכך גם לא ניתן לקחת את האוטונומיה, לא משנה אילו שינויים פוליטיים כאלו ואחרים צופן העתיד.
מהי ההמלצה לאנשי חינוך שיקשיבו לשיחה הזו ונמצאים בתהליך של אוטונומיה?
כדאי להימנע מהצעות כיצד לבצע את השינוי. גפ"ן הוא תהליך של התעוררות המאפשר הזדמנות מחודשת לדיון על חשיבה ולמידה והוא יוצר הזדמנות עבור המנהלים לבחון האם בית הספר מתנהל כפי שהוא אמור להתנהל להשקפתם והאם ההתנהלות תואמת את האינסטינקטים הטבעיים שלהם. הוא מאפשר למנהלים להחליט האם ירצו באתגר ובחדווה שיש ב'ערבוב' בית הספר עם חווית החופש הילדי הטמון בהם - הלב והידיים יעסקו בעשייה והראש יעסוק בתקציב.