ק.מ.ה - המרכז לקהילה, מנהיגות והשראה

צוות שדמות – מרכז למנהיגות בקהילה, מרכז קמה


בשעת משבר חברתי, כשמערכות גדולות מתקשות לתפקד, העזרה הראשונה מגיעה מהקהילה. איננו יכולים להתייחס לקהילה כפריבילגיה או כזו שמקומה היחיד הוא שיפור איכות החיים, אלא הקהילה היא ישות חיונית עד כדי הצלת חיים, כולל שמירה על הביטחון והבריאות של חבריה. החברה הישראלית ידעה לא מעט תקופות חירום, אשר בהן הפוקוס מתמקד בשירותי המדינה (ביטחון / בריאות וכד'), אבל אל לנו לשכוח את התרומה המשמעותית של חברי קהילה במצבים אלו. אנו במרכז לקהילה, מנהיגות והשראה (ק.מ.ה), מאמינים כי קהילה איתנה בשגרה היא זו שתדע לתת מענה לחבריה בזמן מצוקה אישית, חברתית או גלובלית. בעולם משתנה אנו חייבים להיות מוכנים למצבים משתנים ובלתי צפויים. מוכנות לשעת חירום תהיה פועל יוצא של קהילה אשר היא חזקה גם בעת שגרה. זו, לתפיסתנו, היא האיתנות הקהילתית.

לתפיסתנו, איתנות קהילתית מאפשרת את קיומה של הקהילה הראויה אליה אנו שואפים. ההמשגה המדויקת היא המידה בה משאבים ותהליכים של קהילה מעצימים את השלומות (wellbeing) של היחידים והקהילה על בסיס של שוויון, הכללה, השתתפות, הסתמכות עצמית ואחריות חברתית (Black & Hughes 2001). הגדרה זו עוסקת ביכולותיה ותפקודה של הקהילה בשגרת היום-יום ולאורך זמן. זאת בשונה מחוסן קהילתי, העוסק באופן תפקודה והתמודדותה של קהילה בעת משבר.

חשוב לציין כאן כי שני המושגים – איתנות קהילתית וחוסן קהילתי, אינם נפרדים אלא בעלי זיקה ברורה זה לזה. אנו מניחים כי קהילה איתנה בשגרה, תוכל גם להתמודד באופן מיטבי ומהיר עם משבר, וגם לצאת ממנו מהר יותר מאשר קהילה שאינה איתנה. כלומר – איתנות הקהילה משפיעה על מידת החוסן שלה.

תפיסת האיתנות הקהילתית (Community Strength) מבקשת להגדיר מהי קהילה חזקה (strong community), מה מרכיב אותה וכיצד ניתן למדוד אותה ולפתח אותה. תפיסה זו נשענת על שילוב של

מספר מושגים מעולם הקהילות:
קהילה חסונה (resilient community): היא זו היכולה לנקוט פעולה משותפת, תוך שימוש ביכולות של אזרחיה ובמשאביה, לשם שיפור ההתמודדות הקולקטיבית של הקהילה עם אירועי קיצון ולחזור חזרה לשגרה (כהן 2015).
קהילה מקיימת (sustainable community): היא זו הדואגת לכל משאביה (אנושיים, טבעיים, פיזיים, טכנולוגיים ועוד), במטרה לשפר באופן מתמיד את איכות חייהם ותחושת השלומות של חבריה בהווה ובעתיד (Kline, 1995).
קהילה בריאה (healthy community): היא זו אשר סביבתה הטבעית או הבנויה היא כזו שראוי לחיות בה, שכלכלתה היא משגשגת וברת ביצוע; והחברה בה היא שוויונית וחברותית ומשאבי הטבע בה מתקיימים לטווח ארוך (Wills, 2000).

בכל ההגדרות והתפיסות אשר הובאו לעיל בקצרה, יש דגש על שלושה מרכיבים החוזרים על עצמם: שימוש במשאבים מקומיים, פיתוח מנגנוני מעורבות ועשייה קהילתית, ותחושת שלומות (פיסית, רגשית, נפשית) של תושבים. כל אלה מתכנסים להגדרתנו של איתנות קהילתית.

תפיסת האיתנות הקהילתית הלכה למעשה
איתנות קהילתית בזמן שגרה, בדומה לחוסן קהילתי בשעת משבר, בריאות קהילתית וקיימות קהילתית, מבוססים על מימוש משאבי הקהילה לקידום הצרכים ותחושת השלומות של היחידים הקבוצות בקהילה והקהילה כולה.
לשם כך ניתן להתבונן על שלושה מרכיבים עיקריים:
1 – מגוון משאבי הקהילה העומדים לרשותה
2 – התהליכים בקהילה באמצעותם ניתן לממש את המשאבים
3 – תחושת השלומות של יחידים וקבוצות בקהילה

1-    מגוון משאבי הקהילה
המשאבים (ניתן גם לקרוא להם סוגי הון, או נכסים), הינם כל אותם דברים העומדים לרשותנו, ואשר יכולים לשמש כדי לקדם אותנו. משאבים נמדדים באמצעות יכולת הצמיחה העתידית שלהם או יכולת צמיחה באמצעות השימוש בהם. כך למשל, מבנה הינו נכס, במידה שהערך שלו יעלה בעתיד; אתר ארכאולוגי הינו נכס, אם נוכל ונדע לפתח אותו כאתר תיירות (מייצר ערך כלכלי) או כאתר מורשת מקומי (מייצר ערך של זהות ותרבות); ידע הוא נכס, אם יש לנו דרך להשתמש בו כדי לייצר לעצמנו או לזולתנו ערך נוסף. חשוב לראות כי ישנם משאבים שהם מוחשיים – ניתן לראותם ולגעת בהם (מקומות, אנשים, מבנים). לצידם ישנם משאבים בלתי מוחשיים (מסורת, תחושות, נורמות), אשר אינם נראים לעין, והם חשובים לא פחות לשלומות האנשים והקהילות.

ניתן לחלק את משאבי הקהילה לשישה סוגים:

• הון אנושי: מכלול הידע, המיומנויות, היכולות והשאיפות של תושבי הקהילה כיחידים

• הון פיזי: תשתיות, מבני ציבור, טבע ומורשת

• הון כלכלי: עסקים ונכסים מניבים

• הון חברתי: רשתות חברתיות – קשרים חברתיים בין תושבים לבין עצמם ובין וארגונים

• הון תרבותי: מסורות, קשר למקום, גאוות מקומית וזהות משותפת

• הון ארגוני: מבנה ארגוני סדור, מנגנונים ומוסדות קהילתיים ושירותים לתושב

קהילה איתנה לא רק תהיה בעלת משאבים אלו, אלא גם תעשה בהם שימוש פנימה, על מנת לחזק את עצמה.

2 - התהליכים בקהילה
נתבונן על שני סוגי תהליכים באמצעותם היחיד והקהילה מחזקים ובונים את עצמם:
משילות: האופן בו מנוהלים מנגנוני הקהילה השונים. ההון הארגוני מספר ממה מורכבים המנגנונים (כגון שירותים לתושב, ההנהגה הפורמלית / א-פורמלית), בעוד המשילות מגדירה את אופן פעולתם כלומר איך הם עובדים. למשל: אמון במנהיגות, חזון ותכנית פיתוח ליישוב, יישום פרויקטים ותכניות ושיתופי פעולה בין-ארגוניים – זוהי משילות.
השתתפותיות: מכלול המרחבים והפעולות שאדם יכול לפעול בהם ובאמצעותם להשפיע על סביבתו ועל חייו. למשל השתתפות בבחירות (מקומיות או ארציות), חברות בוועדות או בעמותות מקומיות, השתתפות בקבלת החלטות המשפיעות על המרחב הציבורי, השתתפות באירועים ציבוריים, התנדבות במסגרות שונות ועוד.

3. תחושת השלומות של יחידים וקבוצות בקהילה
השאיפה של קהילה איתנה היא להגביר את תחושת שלומות (wellbeing) של יחידים ושל כלל הקהילה. תחושה זו היא סובייקטיבית ומשתנה מאדם לאדם וממקום למקום. כמו כן, היא תלויה ונמדדת במגוון מרכיבים והיבטים (Cox et.al. 2010; Merriam & Kee 2013; Carr-Hill, 2019; Cummins et.al.1994; Cummins 1998; Chavis, Lee & Acosta, 2008).

בהיבט של הקהילה, ניתן לפרוט ולמדוד אותה באמצעות מרכיבי הקהילתיות:

משמעותיות: תחושה אותה יש לאדם כאשר אחר/ים מכיר/ים בייחודיותו. תחושה זו מתחדדת כאשר אדם מרגיש בעל ערך לזולת. כלומר אומר: "ראו אותי!"

שייכות: כאשר אדם מרגיש שהוא חלק ממשהו גדול ממנו – ממקום, מקבוצה, מקהילה. תחושת הבעלות של יחידים וקבוצות על מקום או על מסגרת קבוצתית-קהילתית קוראת: "זה שלי!".

מחוייבות: תחושת אחריות אישית למרחב בו אדם נמצא. רצון לדאגה ולפעולה מתוך מוטיבציה פנימית, ולא מתוך חובה. האדם אומר: "זה חשוב לי!".

אמון: תחושת ביטחון בינאישי חזק שיש לאדם במרחב בו פועל, ואל האנשים איתם הוא נמצא. זו אמירה של: "אני סומך!"

הדדיות: הידיעה והתחושה כי אני אפעל לעזרת אחרים, ואחרים יפעלו עבורי בעת הצורך, כי אנחנו חלק מרקמה אנושית אחת. זו הידיעה כי: "אני לא לבד!"