|
"אם אנחנו לא נעזור לעצמנו, זה לא יקרה" |
צח"י (צוות חירום יישובי) פועל במגזר הכפרי ומורכב |
ממתנדבים תושבי היישוב. מתנדבי צח"י עברו טבילת אש בתקופת הקורונה: "אחרי המלחמה נוצרה הבנה שחירום הוא לא רק ביטחון, אבל בפועל דברים התחילו לזוז רק בשנים האחרונות", אומרת מיכל מסד, עובדת קהילתית במועצה האזורית מטה אשר, ששימשה עד לאחרונה כממונה על תחום צח"י במועצה. "בשנים הראשונות אף אחד לא רצה להתעסק עם הנושא, אבל לאחרונה זה הפך לתחום הכי חם, כולם רוצים לשתף פעולה עם צח"י. גם המועצה וגם משרדי ממשלה רואים היום את היתרונות".
מהחיים עצמם לחיי קהילה
המיזם, שהחל ככיתת כוננות ביטחונית ביישובי הספר, התרחב במספר אופנים:
א. מגוון סוגי מענה - רווחה, רפואה, מידע לציבור, חינוך ולוגיסטיקה.
ב. מוכנות למגוון מצבי חירום - שריפה, רעידת אדמה, שיטפון, מגפה ועוד.
ג. מענה לכלל המגזר הכפרי במדינה ולא רק ליישובים סמוכים לגבול.
"אני לא רואה את צח"י כצוות בטחוני אלא כצוות שמחזק את הקהילה", מספרת מרים פלניק,
לשעבר ראש צח"י במושב שבי ציון. "איפה שאתה מתנדב אתה מרגיש יותר
|
"צח"י הוא אחד המנועים היותר חזקים שקהילה יכולה להניע |
שייכות ויותר קשר ליישוב ולאנשים, ואני מרגישה טוב יותר במקום שבו אני גרה. מי שמגיע מהעיר רגיל לשלם ארנונה ולקבל שירות, אבל ביישוב קטן, אם אנחנו לא נעשה לעצמנו - זה לא יקרה". צור רוזנברג, ראש צח"י בקיבוץ עברון, מוסיף: "צח"י הוא אחד המנועים היותר חזקים שקהילה יכולה להניע. הוא מחזק את הביטחון האישי ומביא למעורבות חברתית". צוותי החירום הפכו תוך מספר שנים לנדבך מרכזי ביישובים רבים והם מהווים פלטפורמה לבינוי קהילה. "זו הזדמנות להבין את הכאבים ואת הקשיים של הקהילה", אומרת מסד. לדבריה, ניתן להשוות את הצוות לברומטר קהילתי: "אפשר לראות איך מערכות מתפקדות ומה היחס לתושבים דרך פעילות צח"י. חירום לא חייב להיות ברמה הלאומית, יש מקרים כגון התאבדות של דמות מרכזית בקהילה או תאונה קשה, שמשאירים פצע פתוח ביישוב. צוותי המתנדבים מוכשרים לתת מענה ראשוני במגוון מקרים".
איך זה עובד?מבנה צח"י שונה מיישוב ליישוב. "כמעט כל יישוב ממציא את עצמו בהתאם לאופי הקהילה", אומר רוזנברג. הצוות מורכב בדרך כלל ממתנדבים תושבי היישוב, כך שההון האנושי מנותב למתן מענה. חלק מהמתנדבים הם אנשי מקצוע מתחום הרפואה, חלקם עובדים סוציאליים, חלקם אנשי כוחות הביטחון בהווה ובעבר וחלקם אנשי חינוך. יש ביניהם בעלי ידע בלוגיסטיקה, במחשוב, בהפצת מידע, בהפעלת ציוד, בטיפול בתשתיות ועוד, אך ישנם גם מתנדבים ללא הכשרה או ניסיון.
המתנדבים מקבלים הכשרות בתחומים שונים, כגון: עזרה ראשונה, תמיכה נפשית, חילוץ לכודים וכיבוי אש, אך החשיבות היא בבנייה של תוכנית ארגונית. "על מנת לנהל אירוע צריך תרשים זרימה", אומרת מסד. "התקשורת חייבת לעבוד גם באופן היררכי - מהשטח לראש הצוות ומשם למועצה ולגורמי חוץ אחרים, וגם באופן אופקי - תקשורת ותיאום בין הצוותים ובין הגורמים בתוך היישוב. לשם כך יש צורך בתוכנית ברורה, חייבים לדעת מי עושה מה ואיך עובר המידע בצורה מדויקת ומהירה". גם חיבורים בין יישובים שכנים הוכחו כיעילים, הן לצורך למידה משותפת והן לצורך שיתופי פעולה ואיגום משאבים בשעת הצורך.
מי הם ה'גורמים' ביישוב?
קיימת הסכמה גורפת בדבר הצורך בשיתופי פעולה עם גורמים ביישוב, ובייחוד הירתמות של ראש הועד/קהילה. יש
|
"חייבים שיתופי פעולה עם ראש הועד וגורמים אחרים ביישוב. בלעדיהם צח"י לא יהיה אפקטיבי בזמן אמת" |
צורך בעובד בשכר שירכז את פעילות הצוות, ובנוסף, הפעילות מצריכה משאבים של ציוד רפואי, כיבוי אש, גנרטור, מקום והדרכה. "ברגע שהקיבוץ התחיל להפנות משאבים התחלנו להיות אפקטיביים", אומר ג' (בעילום שם עקב עברו הביטחוני), אשר שימש מספר שנים כראש צח"י בקיבוץ בצפון. "ראש הועד חייב לפנות זמן, תשומת לב ומשאבים לנושא. בלי שת"פ כזה צח"י לא יהיה אפקטיבי בזמן אמת". לדברי רוזנברג "לא פשוט לרתום בעלי תפקידים בקיבוץ, כמו מנהלת הגנים והחינוך הבלתי פורמלי, אחות מרפאה ומנהל תפעול. אבל כל אחד חדש שנכנס לתפקיד, הגדרנו את המעורבות שלו בצח"י כחלק מתפקידו". הוא מוסיף כי "אנשים צריכים להבין שאנחנו לא מקבלים מהרשויות הנחיות או מענה בשעת חירום, אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו. ברגע שאנשים מבינים שהאחריות בידינו, אפשר לרתום בעלי תפקידים ולגייס מתנדבים ותקציב".
גיוס מתנדבים בחירום הוא פשוט יחסית. האתגר הוא בזמן שיגרה, לטענת רוזנברג: "ברגע שהשמשנו כבאית ישנה והצגנו אותה בחגיגת שבועות, התחילו להתגייס מתנדבים ולהתאמן בכיבוי אש. היו כמה אירועי שריפה בקיבוץ שבעקבותיהם הרבה אנשים נוספים התנדבו לצח"י". ג' מספר שהגיוס הוא תמיד אישי: "מזכיר הקיבוץ ואני בקשר טוב. הוא ביקש שאקח על עצמי להקים את הצוות ואני נרתמתי. הניסיון הביטחוני שלי עזר לי בהקמה וברתימה של בעלי תפקידים לשותפות, מפני שסומכים עלי".
גבולות היכולת, האחריות ואתגרים אחרים
"דיברנו עם המבוגרים ברמה היום-יומית, חילקנו מזון, בני נוער התנדבו בדואר במקום העובדת הקבועה שיצאה לחל"ת והיינו בקשר עם מבודדים וחולים", מתארת פלניק את הפעילות. רוזנברג מספר על האינטנסיביות של הפעילות: "כאשר ניהלנו אירוע חירום, היו לנו שתי ישיבות ביום. אבל חייבים להגדיר את גבולות היכולת של הצוות. הגל הראשון של הקורונה היה הפעם הראשונה שתפקדנו בצורה מאוד אינטנסיבית והגענו לתחומים שלא שייכים אלינו בדרך כלל". אחת הדילמות היא באחריות של מי נמצא היישוב - המדינה או תושבי היישוב, ומי מנהל את אירוע החירום - ראש הועד או ראש צח"י.
|
צח"ש - צוותי חירום שכונתיים
התארגנות דומה מתקיימת גם בערים. על מנת לתת מענה בקרבה גיאוגרפית, הצוותים מתחלקים לשכונות. בתוך השכונה יש למתנדבים היכרות טובה יותר עם הסביבה מאשר עם כלל העיר.
האתגרים בעיר דומים לאלו שביישובים הכפריים, עם שינויים כאלה ואחרים. ההיכרות עם השכנים בעיר פחותה בדרך כלל מאשר ביישוב קטן, ולכן נקודת הפתיחה מורכבת יותר, מבחינת ההון החברתי הדרוש. ביישוב קטן יש אפקט של שייכות ומחויבות של תושבים, אשר קשה יותר למצוא ביישוב גדול.
בנוסף, המענה במקרי חירום בעיר, בעיקר בעיר גדולה ומרכזית, רחב בהרבה מאשר ביישוב קטן ומרוחק. בעיר יש יותר שירותי בריאות, כיבוי אש, משטרה, שירותים סוציאליים וכדומה, מה שנותן תחושה שבשעת צורך תמיד יינתן מענה.
יחד עם זאת, יש חשיבות גדולה לפעולת צח"ש בערים, מכיוון שמענה ראשוני יהיה תמיד חסר, ואין כמו תושבי השכונה לתת מענה כזה עד שיגיעו כוחות מקצועיים. כמובן שצוותים אלו מחזקים את הקהילה בשלל מובנים, גם בכפר וגם בעיר.
|
"בשעת חירום צריך להעביר את ניהול היישוב לידי ראש צוות החירום", טוען ג', "הוא צריך תחומי אחריות ברורים". אך בפועל גבולות האחריות אינם ברורים ובייחוד לא ברור באיזה מצב עובר שרביט הניהול של האירוע. מסד מוסיפה כי "הצוותים עבדו מצוין מבחינת מענה ראשוני בתחילת הסגר הראשון. כששעת החירום הפכה לשגרת חירום, צח"י כבר לא היה יכול לתת מענה מלא. היה תחום אפור וחוסר הבנה של מי מנהל את היישוב ומי מוביל את האירועים".
אתגר נוסף הוא ניהול של עומס המידע בתקופה אינטנסיבית כזו. מצד אחד קשה להשיג מידע בתקופת הקורונה, מפאת חיסיון רפואי, אך מצד שני ביישובים השונים התגלו לא מעט מצוקות שלא היו ידועות לפני כן.
באירועים ביטחוניים האתגר הוא אחר, כאשר אנשי מילואים נקראים לחזית ומשפחות עוזבות למקום בטוח. רבים ממתנדבי צח"י, שהוכשרו לתת מענה ביישוב בשעת חירום, אינם נמצאים. מתנדבים אחרים מגיעים בעקבות המצב, אך רובם לא עברו הכשרה. ג' מציע גישה שבה העורף הוא החזית החדשה: "בעלי תפקידים בצח"י צריכים להיות רשומים כאנשי מילואים, גם לצורך ביטוח וגם מפאת המחויבות בשגרה. יש גם הרבה ידע וניסיון שאפשר לקבל מפיקוד העורף".
בסופו של דבר אנשי צח"י פועלים מתוך הבנה שהם היחידים שיתנו מענה בקהילתם, בעיקר כשמדובר ביישוב קטן. "אנחנו יוצאים מתוך הבנה שאף אחד לא יעזור לך", מסכם רוזנברג, "המדינה לא מסוגלת לתת מענה ליישוב קטן, ובשביל זה אנחנו כאן".