ד"ר עינת שושן-רפאלי
למנוע אלימות כנגד נשים: אסונות לאומיים כמייצרים אלימות כנגד נשים.
האלימות כלפי נשים היא בעיה חברתית מורכבת וקשה שטרם נמצאו לה פתרונות ראויים עד תום, היא חוצה מגזרים, תרבויות, מצב סוציו-אקונומי, גבולות וימים ובעיקר משאירה בשטח המון פצועות פיזית ורגשית ולעיתים, יחד איתם גם את הילדים.
בכל רחבי העולם נשים סובלות מאלימות בין 10% ל-50% בסך הכל, יותר מ-200 אלף נשים נפגעות מאלימות במשפחה ובכלל מידי שנה ורק כ-50 אלף נשים מדווחות לרשויות אכיפת החוק על אירועי אלימות שעברו. בסקר שנערך בשנת 2021 בישראל עלה ש-11.2% מכלל הנשים בישראל היו קורבנות לתקיפה פיזית מידי בן זוגן. 20 נשים נרצחות בממוצע מידי שנה, רובן ערביות, כ-32% מהנשים בחברה הערבית דיווחו שסבלו מאלימות פיזית מידי בן זוגן יותר מפעם אחת בחייהן.
ברוב המקרים בכדי לתת מענה ראשוני להגנה על הנפגעת, פותח מערך המקלטים לנשים מוכות וילדיהן על מנת שאלו יתנו מענה ראשוני של המחסה והגנה מפני התוקף (סבירסקי 1984), במהלך השנים מערך המקלטים לנשים וילדיהן עבר שינוי והוסיף למטרה העיקרית שלשמה הוקמו, ההגנה, גם את יכולת הטיפול בנשים ובילדים באופן פיזי ונפשי על ידי צוותים מקצועים שהוכשרו לשם כך.
נשים רבות ששהו במקלטים העידו על קשיים עצומים שחוו במהלך השהייה בינהם צפיפות קשה והעדר פרטיות, פערים תרבותיים בין דיירות המקלטים וכתוצאה מכך קונפליקטים מרובים על רקע זה. לעומת זאת, דיווחו הנשים על נקודות האור שזכו לראות במקלטים המדוברים, הן חשו במהלך השהייה תחושות של רווחה, קבלה עצמית ובעיקר העידו על כך שרכשו כלים משמעותיים וכוחות לחיים החדשים שעומדים בפניהם – כל זאת לצד החששות שמלוות אותן מעבר לקירות, מה יעשה, נעשה עם הגבר האלים, האם הן בטוחות, מה מצפה להן מחוץ לכתלי המקלט?
מגיפת הקורונה השפיעה מאוד על תופעת האלימות במשפחה ובעצם הגבירה את נוכחותה של מגיפת האלימות במשפחה. ההישארות בבתים לאורך זמן בזמן הסגרים בתדירות גבוהה יותר הביאה אף היא לעליה דרמטית במקרי האלימות במשפחה בכלל וכנגד נשים בפרט. מתוך מחקרים עולה שבתקופת הקורונה מקרי האלימות כנגד נשים עלו ב-300% וב-2020 נרצחו 26 שנים לעומת השנה הקודמת לה שם נרצחו 17.
מחקרים מראים שקיים קשר בין אסונות לאומיים ואירועי דחק ומשבר של מדינות לעליה ברמת האלימות כנגד נשים במשפחה. למשל: בשנת 2004 התרחש צונמי באוקיינוס ההודי, עשור לאחר מכן התקיים מחקר שבדק את תופעת האלימות כנגד נשים ומצא גידול של 50% בתופעת האלימות כנגד נשים לאחר האסון לעומת האלימות שרווחה קודם לכן (Rao,2020). בשנת 2010 פגעה רעידת אדמה בהאיטי, משקי בית שנפגעו כתוצאה מרעידת האדמה החמורה דיווחו על עליה בחשיפה לאלימות פיזית ומינית של נשים לאחר רעידת האדמה באופן ניכר (Weizman & Behrman. 2016).
מגיפת הקורונה, גם היא כאסון בקני מידה לאומי השאירה את חותמה. המגיפה הביאה לחרדה קיומית לחיים ולבריאות הציבור דבר שתרם לעליה בשיעור המקרים של אלימות של גברים כלפי בנות זוגן, כך גם השימוש יתר באלכוהול בתקופה זאת, הצפיפות הפיזית בבתים בימי הסגר, רופפות הקשרים עם החברים והמשפחה (דבר שצמצם את היכולת לקבל תמיכה, עידוד או פניה לעזרה), על כל אלו ניתן היה להוסיף את העלייה בשיעורי האבטלה והמצוקה הכללית ולקבל את התמונה המלאה לפיה מגיפת הקורונה הובילה למגיפת האלימות כנגד נשים במשפחה.
נשאלת השאלה איך פותרים את בעיית האלימות כנגד נשים בחברה מתקדמת, נאורה, בחברה בה נשים הופכות להיות שוות לגברים בכל מסלולי החיים, בחברה בה נשים משכילות, לומדות, מתפתחות ומסוגלות להשוות את עצמן לאחרות לאור הרשתות החברתיות שהפכו להיות סמן דמוקרטי ובעיקר מפקח חברתי?
חשוב לתת פתרונות מהמכה הראשונה ויותר מכך הרבה לפניה, יש לחנך לזוגיות בריאה ומיטבית עוד בגילאים צעירים מאוד.
המענים צריכים להיות ברמת הפרט, הקהילה והמדינה. נשים שסובלות מאלימות זקוקות למערך שלם של טיפול וסיוע עוטף, החל מהקמת תוכניות ייעודיות לטיפול בגברים אלימים במסגרת הקהילה ובבתי הכלא ועד לקבלת כלים משמעותיים בניהם, סיוע משפטי, כלכלי, תגבור כוחות משטרה שיטפלו בנושא באופן רגיש ומהיר, הכשרות של חוסן והגנה עצמית, טיפולים פסיכולוגים והדבר החשוב ביותר ולפני הכל הכשרות של צוותים מקצועיים בתחומי החינוך שעיקרן – חינוך לזוגיות מיטבית.
לחצו לצפייה במפגש >>