ד"ר צביקה תורן, אורנים, המכללה האקדמית לחינוך
בית 46, קומה ב', 203
שעה: 10:10 – 11:35
בעידן הדיגיטלי, לכל אחד ואחת יש מצלמה בטלפון. את התמונות ניתן לראות מיד על המסך. ניתן לצבור, לאחסן ולשלוף אותן בקלות כקובץ דיגיטלי (ג'ונסון, 2004). הצילום מאפשר לנו לשמר רגע חולף, להפכו לתמונה שתתקיים זמן ארוך, כך שנוכל להתבונן ברגע הזה שוב ושוב, לראות בו פרטים שלא ראינו בהיותו עובר חולף (Weiser, 1999). ההשתהות על התמונה, לבד מכך שהיא מאפשרת לנו לראות פרטים שנעלמו מעינינו עד כה, נותנת גם תיקוף לקיומנו. אנו רואים פרטים השבים ומופיעים בכל תמונותינו. רק לאחר שאדם צילם דבר-מה, הוא יכול לטעון שראה אותו באמת ובתמים, משום שתצלום מראה פרטים הנעלמים בדרך כלל מתשומת הלב (אמיל זולא). רוברט אקרט (Akeret, 1973, 2000) בדק תמונות שצולמו לאורך שנים רבות של ילדים שהפכו לאנשים, ומצא כי מאפיינים רבים חזרו על עצמם למרות הזמן שחלף והתבגרותם של המצולמים. כמו כן עסק אקרט בהבנת יחסים במשפחות על-פי צילומים משפחתיים. הוא הגיע למשפחות המצולמות וביקש את התייחסותן לניתוחיו. ברוב המקרים נדהמו המשפחות מכמות המידע שנמצא בתמונות, אפילו באלה שבהן המשפחה עמדה לצילום פורמלי כמו בחתונה. האלקולה (Halkola, 2013) מדברת על צילומים של דיוקן עצמי. עצם יצירת התמונות, פעולת הצילום עצמה, מחייבת את האדם לשאול את עצמו "מי אני? מה חשוב לי בחיים? מה מעסיק אותי עכשיו בחיים?", ורצף התמונות שנוצר מפגיש אותו עם הדימוי העצמי שלו ועם הפער בין המצוי לרצוי. השימוש במצלמה כמעט מתבקש מאליו כאשר רוצים לחקור תהליך מסוים ו/או התנהגות מסוימת של יחיד, משפחה או קבוצה. כך נוצר ומתפתח ענף הפוטותרפיה - שימוש בצילום להאצת תהליכים טיפוליים (תורן, 2007, 2009).
בסדנאות להכשרת פרחי הוראה, בהן מושם דגש רב על מחשבות-רגשות-התנהגות, יש התייחסות רבה ל"כאן ועכשיו", ללמידה על עצמנו כמדגימה ומעמיקה את הידע התאורטי. פעולת הצילום והתבוננות בתצלומים שנעשים לאורך השנה מחדדת את הראייה של מה שהמצלמה קולטת, את ההתבוננות פנימה, ואת הידוק המגע של הסטודנט עם חלקים רגשיים, מחשבתיים והתנהגותיים שלו עצמו (Brownell, 2010).
בתחילת השנה נעשה צילום קבוצתי, ללא הנחיות כיצד ואיך להסתדר, והצילום הקבוצתי חוזר על עצמו פעמים אחדות לאורך השנה. בסוף השנה מתקיים צילום קבוצתי גדול בטכניקה שאיננה כוללת מצלמה ממש. המשתתפים יכולים לעקוב אחר מיקומם בקבוצה ובמסגרת, לאן מופנה מבטם, מנח הידיים, וכד'. מעבר להיבט האישי, ניתן לראות את מידת הטקסיות או הספונטניות, ההסתרה או החשיפה העצמית, ומדדים נוספים של הקבוצה כולה.
הסטודנטים מתבקשים להביא סדרה של חמישה צילומים של דיוקן עצמי, או להביא סדרת תמונות של "24 שעות בחיי היומיומיים". משימה זו מאלצת אותם לפגוש את עצמם, את סולם העדיפויות שלהם, את מהלך היממה, את הפער בין המצוי לרצוי, בין האני האידיאלי לאני האקטואלי ועוד.
אחת ההשלכות העיקריות היא ההתבוננות המתפתחת. צלמים מדווחים כי הצילום שינה את ההסתכלות היומיומית שלהם, את הערנות לפרטים, ההתייחסות לאור וצל, לפרופורציות ועוד (בנארי, 2014). סטודנטים מספרים על תופעה דומה כאשר הם שבים להתבונן באלבומים משפחתיים, הפעם בהסתכלות שונה. הם מתבוננים בתלמידים בכיתה תוך תשומת לב לפרטים שעד כה נעלמו מעיניהם, וכך גם במרחב האישי והמשפחתי. הם מופתעים לגלות דברים שהיו בשדה החיים שלהם זמן רב ועד כה הם התעלמו מקיומם ומהשפעתם. המצלמה היא מכשיר המלמד אותנו להתבונן בלי מצלמה.
מילות מפתח: פוטותרפיה, פנומנולוגיה, השתהות, התבוננות, תהליכים אישיים וקבוצתיים
מראי מקום
בנארי, ג' (2014). שיחות אישיות במסע צילום באיטליה.
ג'ונסון, ס' (2004). המדריך לצילום דיגיטאלי. בן-שמן: זמורה-ביתן-כינרת.
תורן, צ' (2007). פוטותרפיה: הצילום והתצלום בתהליכים טיפוליים. פסיכואקטואליה, אוקטובר, 51-49.
תורן, צ' (2009). צילומים ותצלומים בעבודה קבוצתית. קבוצות- מגזין קהילת קבוצות, 17, 13-11. אוחזר מתוך www.igroups.co.il.
Akeret, R. (1973). Photoanalysis. NY: Peter Wyden Inc.
Akeret, R. (2000). Photolanguage. NY: Norton.
Brownell, P. (2010). Gestalt therapy. NY: Springer Publishing Company.
Halkola, U. (2013). A photograph as a therapeutic Experience. In: D. Lowental (Ed.), Phototherapy and Therapeutic Photography in a Digital Age. NY: Routledge.
Weiser, J. (1999). Photo therapy techniques. Vancouver: Photo-Therapy Center.