"הדוד" יהושע מרגולין
בילדותו ובצעירותו למד הרבה תורה אולם השתלם גם בלימודי השכלה כללית. מרגולין היה בעל נפש פיוטית, אהב להתעמק בספרות המקרא, התלמוד והאגדה, ושמח מכל גילוי על החי והצומח במקרא.
לגביו הטבע נברא להנאתם ולתועלתם של כל בני האדם והיהודים בכללם והיעוד להחיות את הקשר בין הטבע והאדם היה נר לרגלו. גישתו החדשנית והמהפכנית שאת טבע ארצנו יש ללמוד בשיטת הניסוי וההסתכלות, ההתבוננות והעבודה העצמית- הביאה אותו להכרה שבוטניקה וזואולוגיה מוטב ללמוד מחוץ לכתה.
זיקתו ואהבתו הרבה לערכי העבודה והעמל, נאמנותו למפעל ההתיישבות וקשריו ההדוקים עם התנועה הקיבוצית, הביאו את מרגולין להצטרף אל הוגי הרעיון של סמינר הקיבוצים שיהיה מוסד להכשרת מורים ומחנכים ולא לשם ידיעת הטבע בלבד, אלא לשם הכשרה מלאה בכל מקצועות המדע והאומנות שהמורה והמחנך זקוקים להם.
כל ימיו התהלך ערירי ללא משפחה וקרוב, אך כל תושבי הארץ היו בעיניו כאחים ולילדים כולם היה הוא דוד אהוב - "הדוד יהושע". בצואתו ביקש לקברו ב"קברות תל- אלכסנדר, אשר סמינריון הקיבוצים שהיה משאת נפשי כל הימים, עומד להבנות עליו". מרגולין נפטר בתל-אביב בכ"ו באלול תש"ז, 11.9.47 , והובא למנוחת עולמים בקבר חצוב בסלע בין עצי אורן במדרונות יער אלכסנדר.
במלאת שלושים לפטירתו עלו חבריו, תלמידיו וידידיו לקברו ושיתפו עצמם במעמד הנחת אבן פינה לביתו הקבוע של סמינר הקיבוצים "אורנים" ובו בנין מכון לטבע -יד ושם.