עורך תוכן [1]

פרסומים

​​כתבה: נטע רודברג
מטפלת באמצעות גינון, המרכז לבריאות הנפש לב-השרון
 
אני עובדת מזה ארבע שנים בבית החולים לבריאות הנפש 'לב השרון', בפרדסיה. במקום יש חממה וגינה טיפולית, נוחות ומאובזרות. מטופלים מגיעים ממחלקות שונות אחת לשבוע, בזמנים קבועים, למפגשים קבוצתיים של 54 דק'. קבוצה רגילה מונה עד 8 אנשים. הקבוצה אליה השתייך ניר הינה קטנה וחסרת לכידות קבוצתית. אוסף של אינדיבידואליסטים בעלי צרכים ויכולות שונים מאוד. דבר שאפשר לי מהר מאוד להתייחס אל ניר כאל מטופל פרטני.
נפגשנו באחד מימי הקיץ הלוהטים, יולי 2102 . בהתרשמות ראשונית: גבר גבוה, מלא, מזוקן, מדבר בקול רם, מרייר קלות, מתנהל בסרבול, חזות מאיימת, מרתיעה. מעין "דב גריזלי". יצר הרגשה של דחייה. מהכיפה הגדולה על ראשו )כיפת "רבי נחמן"( הסקתי כי יש לו קשר לעולם הדתי. אך היו גם הפתעות. באחד הימים, מפאת החום הכבד עזבנו את החממה לטובת המזגן. ישבתי עם חברי הקבוצה, כשמונה,   סביב שולחן ועליו ערימה גדולה
של ענפי מרווה. הרחנו , פרקנו לעלים, דיברנו על השימושים השונים וגם על השמות השונים של הצמח . משנגמרו לי המילים התחלתי לשיר את שירם של סיימון וגרפינקל- Scarborough fair המרווה, sage ,  מופיעה שם בתחילת השיר. ניר ,שעד אותו רגע ישב בצד ורק התבונן, הצטרף אלי לשירה כבר במילה השנייה ושר בדייקנות כל מילה וכול תו. בהמשך ביקש לחתוך ולקרוע עלים מענפי המרווה ועסק בכך זמן מה, עד שביקש לצאת החוצה ולהשקות את הגינה. היה זה רגע של חיבור משמעותי עבורי וגם עבור ניר רגע של התקרבות. שירתנו המשותפת יצרה מרחב ייחודי אשר בו חלקנו חוויה רגשית מוסיקלית. קיבלתי חיזוק לתחושה שקיים כאן אדם בעל נפש רכה ועולם תוכן, מעבר לחזות הקשה של אותו דב גריזלי מאיים שפגשתי בהתחלה. חשתי רצון לקחת אותו על הידיים, לעטוף אותו.
 
קצת תיאוריה: על-פי הגישה האינטר-סובייקטיבית, ההתרחשות במהלך הטיפול מורכבת לא רק מתכונות המטופל והמערך האישיותי שלו, ולא רק מהאופן שבו המטפל מגיב ונענה אליו, אלא גם מתכונותיו של המטפל עצמו ומאישיותו. כלומר, הטיפול מתקיים בעת מפגש בין שני סובייקטים, שלכל אחד מהם השפעה על מה שקורה בטיפול, ממש כפי שניתן היה להרגיש בשירה המשותפת. על פי גישה זו, מה שמייצר את השינוי בטיפול זה, בין היתר, אותה חוויה של איחוד המאפשרת לכל אחד מהשותפים לקשר לחוות משהו חדש, ביחס לעצמו ולאחר.
עבורי, החוויה הרגשית הייתה כה חזקה עד כי שאבתי ממנה כוחות ועידוד לעבודה עם ניר משך תקופה ארוכה, גם כשהמציאות לא הייתה נעימה. עבורו, היה זה רגע משמעותי שבו מישהו ראה אותו אחרת, ראה את תוכו. הבנתי כי ניר מתעניין בעבודה בחממה. בכול הזדמנות הרבה לדבר על כפר עידוד, במיוחד על החממה שהוא אוהב לעבוד בה. מיעט לדבר או לשתף בכול עניין אחר. ניר הגיע בהתמדה לכול מפגש בחממה )פעמיים בשבוע, מפגש קבוצתי של 54 דק  (.גם לפני קבוצות אחרות היה נכנס, מסתכל, מציע עזרה. בתקופה הראשונה עסק רק בהשקיה. אופי העבודה בבי"ח מאפשר שיתופי פעולה בין מטפלים. כך קרה שמטרה ש ניר הציב לעצמו בקבוצת מטרות קטנות עם מדריכות ריפוי בעיסוק, הגיעה לידי מימוש במסגרת קבוצת הגינון. למשל, כאשר בחר לצבוע עציץ חרס קטן ולשתול בו.
 
אני מביאה קטע מסיכום פגישה: בקבוצת גינון התחלנו היום ליישם תכנית פעולה אשר ניר הציב לעצמו יום קודם בקבוצת מטרות קטנות: "לקחת עציץ, לצבוע אותו, לשתול צמח שאפשר לאכול" . היום התרכזנו בצביעה ניר מאוד שמח לשמוע שהתכנית שלו אכן יוצאת לפועל . בחר כלי מבין ארבעה שהיו מונחים לפניו בחר צבע מתוך מבחר
גדול ועסק בצביעה . , תוך כדי סיפר על חווית אכזבה שחווה בעבר בהיותו בן 15 בפנימיית נוער. זוכר עצמו מתבונן באחרים )כנראה ילדים( צובעים עציצים. והוא לא .לא זכר הנסיבות שהובילו לסיטואציה זו אך בהחלט זוכר את תחושת האכזבה המרה. הסברתי לו שכאן בחממה יכול למצוא תיקון לחוויה זו ולצבוע כמה עציצים שרק ירצה . ביקש שלושה: אחד לאחותו, אחד לעצמו ואחד מתנה לכפר עידוד . )בהמשך נשתול(.
 
כאן נעשה שימוש במרכיב חשוב בתהליך הטיפול בעזרת גינון, המאפשר למטופל להביא לידי ביטוי רגשות בדרכים לא מאיימות, וכמו כן לתקשר עם המטפל באופן שאינו מילולי. המטפל מציע סביבה אשר מקנה למטופל תחושה של ביטחון וקבלה. סביבת העבודה מהווה אמצעי ביטוי עקיף עם גירוי השלכתי, אשר מעודד לשחרור רגשי. בנוסף, מערכת היחסים הטיפולית מוסטת מהמיידיות הישירה אשר קיימת בין שני אנשים, לעבר אובייקט חיצוני- הגינה/היצירה ובכך מקלה על מגננות מילוליות או קשיי התבטאות כמו במקרה של ניר.
הגיע הסתיו. ניר החל לצאת לביקורים בכפר עידוד. במקביל יצרתי קשר עם מפעילת התכנית בגינון שם, מיכל ברנע. החלפנו רשמים וסיכמנו כי נציע ל ניר להביא צמחים מבי"ח לכפר. באותה תקופה עוד קיווינו כי ניר ישתקם וישוב לתפקוד המתאים לחיים בכפר. ניר שמח לקחת מדי פעם עציצים שהכין או עבודות אחרות, מהחממה לכפר. תמיד הביא אותם למיכל וחזר עם תשורה. שתיל של חוטמית זיפנית, דחליל קטן אותו מיקם בעציץ שלו בחממה. הלך והתגבש עבורו מקום גנני מיוחד בחממה, ממנו היה יוצא לגיחות בכפר עידוד. הקשר הישיר בין מיכל לביני והקשר בין המשתלה בכפר עידוד לחממה בבית החולים, באמצעות ניר, ביססו עבורו חוויה של החזקה.
 
ויניקוט טבע את המונח החזקה בהקשר ליחסי אם-תינוק. הוא ראה את האם והתינוק כיחידה אחת שלא ניתן להפרידה. ההחזקה של האם את התינוק היא כל העשייה הנפשית והגופנית לה זקוק התינוק לצורך תחושת ההמשכיות שלו. ההחזקה של האם אינה טכניקה, אלא התאמה אמפאטית לצורכי התינוק הממשיכה את חווית הרחם. ההחזקה יוצרת תחושה של עקביות ורציפות המאפשרת לו לפתח אמון בעולם הסובב אותו. בטיפול, ההחזקה עוסקת בהיבטים חווייתיים ורגשיים ביחסים בין המטפל והמטופל, היא מאפשרת יצירת אמון ביניהם  וביטחון אצל המטופל. במקרה שלנו, הקשר בינינו המטפלות והשפה המשותפת של הגינון הטיפולי חיזקו את תחושת ההמשכיות, הביטחון והרצף אצל ניר וכן את ההרגשה שרואים אותו ושהוא ראוי, ובכך היוו עבורו החזקה מתאימה ומיטיבה.
 
עם הזמן ניר היה מציב לעצמו מטרות ומגשים אותן. עד מהרה הגינה החזירה אהבה. בצל קטן ולא מזוהה שבחר לשתול בעציץ פרח לחמציץ מהודר, וגם הבצל הירוק בעציץ דומה צמח למרות נפח המיכל הקטן. שיתוף הפעולה בין מיכל לביני העמיק והעשיר את הקשר הטיפולי ואת מהלך הטיפול. מעבר ליכולת לתקשר עם מטפלת מקבילה בשפה מוכרת, "שפת הגינון הטיפולי", ניתנה לנו אפשרות להרחבה של הסטינג הטיפולי ובמיוחד של ההחזקה המהווה נידבך כה חשוב בו. הרחבת הסטינג התרחשה בכמה מישורים:
זמן – המסגרת הקבועה של 54 דק' אחת לשבוע בבי"ח הורחבה למפגשים נוספים בשבוע בעת הביקור בכפר. על זמן העבודה יש להוסיף את זמן הנסיעה מבי"ח לכפר וחזרה. כעשר דקות נסיעה במונית, אמנם לא זמן טיפולי, אך זמן דרך לקראת חממה שמצפה לו ומטפלת בגינון המחכה לראות "מה הביא הפעם". והוא, מחזיק עימו בדרך את התיק שהוא כל עולמו ובו בין השאר התשורה לחממה. הצפייה, העיסוק במחשבה מה שמצפה לי במקום אליו אני נוסע, אלו מעוררים תקווה ומחזקים נורמאליות.
מקום – שתי חממות, שתי גינות, השקיה במשפך באחת ובצינור באחרת, תה בפרגולה פה ובפינת הישיבה שם. באחת, פינת עציצים אישיים על המדף ובאחרת, תא בארון לחפצים אישיים. ומעל לכל, הצורך להתמצא בכול מרחב ולזכור כיצד להתנהל בו, לשמור על הכללים ולהתייחס למשתמשים האחרים במרחב. כאמור, הקשר בין מיכל לביני, השפה המשותפת והידיעה הברורה ששתינו רואות אותו במקום הגנני המפרה והמחזק, אפשרו חוויה של החזקה, המשכיות והתנהלות על רצף. בעת ביקורי בכפר הבנתי, כי קיים פער בין האופן בו ניר תופס את מקומו שם למה שמתקיים בפועל . ניר, לדבריו, עובד בחממה. בפועל רק יושב תחת עץ ואומר בוקר טוב למיכל, מזה שנים. רק בביקוריו האחרונים, בעודו מאושפז בביה"ח, כן נרתם לבצע פעולות פשוטות כמו השקיה ומגלה יותר נכונות להשתלב במסגרת העבודה במשתלת הכפר .
 
סיכום פגישה – ניר נכנס היום לחממה ולמד להכין מגש ייחורים בדומה למה שעושים בכפר. בעקבות ביקורי שם )בכפר( ושיחה עם מיכל, אני מנסה ללמד אותו שיטות עבודה והכנת תוצרים בהתאם לעבודה שמבצעים במשתלה . הסברתי לניר מטרת פגישתנו, הוא שמח אך הרבה לסטות בדיבור ומעשה לכיוונים אחרים. עם זאת בסופו של דבר נרתם לעבודה והכין מגש עם עשרים ייחורים של לפופית הבטטה. נמשיך לעבוד בכיוון על מנת לחזק בו את היכולת להשתלב בהמשך בעבודה בכפר, באופן קבוע .
 
ניר התמיד להגיע לחממה לכול מפגש. עם הזמן קיבל יומן מהאחראית על התעסוקה בכפר עידוד והקפיד לנהל רישום של פעולותיו בגינה בכל מפגש. מקומו בחממה ובגינה הלך והתחזק. מצב רוחו הכללי השתפר. ניכר כי השהייה במחלקה מכילה ומטפחת, משפרת את מצב רוחו אך עם זאת, עקב התקדמות מחלתו, לא חל שיפור בתפקוד היומיומי
שלו והוא עדיין נזקק למסגרת תומכת ודאגה יומיומית בענייניים בסיסיים )לקיחת תרופות בזמן, החלפת בגדים, דאגה להיגיינה, עמידה בזמנים וכו '(. לפיכך החלה מסתמנת האפשרות שלא יחזור לכפר. במקביל הרגשתי, כי המשך עבודה עימו בכיוון שיקומי מובילה למבוי סתום. אינו מגלה עניין בהתקדמות הייחורים, אינו נרתם לעבודה עם גוון תפוקתי. כן הרבה ליזום ולהמציא רעיונות משלו בחלקם אפשריים ליישום מבחינה בוטאנית ובחלקם לא. מצאתי שהעיסוק ביוזמות הגנניות של ניר תורם לו ומחזק את הצדדים החיים והאופטימיים שבו. כך בהדרגה שיניתי את מטרות עבודתי עימו לטיפול תומך וחיזוק רגשי.
 
כעבור כחצי שנה של אשפוז בבי"ח, התברר כי יש צורך במציאת מסגרת תומכת אחרת ל ניר הוא לא יוכל לחזור לכפר שכ"כ אהב. אותם ימים אימץ לעצמו המשפט "משנה מקום משנה מזל". הרבה לדבר על הנושא תוך התרגשות גדולה, לעיתים עד בכי. הבנתי כי עיקר משימתי תהייה לעזור לו להתמודד עם השינויים הצפויים בחייו. עד כה ערסלתי אותו בזרועותיי בהחזקה מסוג אם-תינוק וכעת עלי לאפשר לו ללמוד לעמוד על הרגליים ולצעוד במקום לא מוכר. כרגיל במחוזותינו, הטבע מיהר לספק לי הזדמנות טובה לעבודה. כדי לאפשר לו להתמודד עם הקושי הכרוך בניתוק מהכפר ומעבר למקום מגורים חדש, הצעתי לו לבצע העתקה של שתילי תורמוסים.
 
סיכום מפגש: ניר השתתף במפגש פרטני בגינון. מאוד מוטרד ועסוק בענייני הכפר... "אבל אני לא רוצה לעזוב". הזמנתי אותו להעביר שתילים של תורמוסים מהגינה למקום אחר. השתילים נשתלו במקום חשוך. תנאים לא מתאימים ולא מאפשרים גדילה. הזמנתי אותו לעזור לי להעבירם למקום מואר. הסכים. אמר "משנה מקום משנה מזל " . בהמשך המפגש נע ונד בין שני המשפטים שלו . יצאנו עם השתילים ממתחם הגינה והלכנו לאזור בור, ליד החניה הצפונית. שם מצאנו חלקת אדמה מוארת ומתאימה לשתילה. ניר התקשה )פיזית( לשתול כל כך קרוב לאדמה. עזרתי לו. העתקנו לשם גם עציץ פרזיות אשר גידל בחממה. המשכנו לדבר על האפשרות למצוא מקום אחר, על האפשרות שהכפר כבר לא מתאים, התנאים אינם מאפשרים גדילה .
 
הימים ימי חורף. כעת כל תשומת ליבו של ניר מופנית לגינה שלו. הבנתי שניר מטייל לשם גם עם המטפלת באומנות וגם עם אחותו שמגיעה לבקר. היה עוקב אחר התורמוסים בכל מפגש. אך האידיליה נקטעה באיבה. אירוע חיצוני התרחש וכמו באורח פלא שיקף את מצבו התלוש של ניר העומד להיות מפונה מביתו בכפר.
 
סיכום מפגש - ניר סיפר כי אין לו מקום יותר בכפר. מרבה לאמר: "אבל אני לא רוצה לעזוב" ביקש לצאת לטייל לראות את הצמחים ששתלנו בפגישה הקודמת, מחוץ  לחממה.  התקשה לזכור את הדרך אך הגענו בסופו של דבר .כשהגענו ל"גינה" נחרדנו לגלות כי הצמחים נקצצו במהלך "ניקיון" יסודי שביצעו פועלי הגנן במקום. אחרי התדהמה הראשונית הסברתי לניר מה קרה וכי אני טעיתי בבחירת המקום. אמר:"אני מוחל. כפרת עוונות". הצעתי לו שננסה לשקם את אשר נשאר. אכן מצאנו פקעות וגוף שורשים. הוצאנו מהאדמה ונשאנו בידיים את מה שנשאר מהשתילים של ניר אל החממה לשיקום. תוך שאני מדברת על הצורך בהתאמת מקום הגידול של הצמח לצרכים וליכולות. ניר מדי פעם מגיב במשפט כגון :" זה כמו אני", או לחליפין "אבל אני לא רוצה לעזוב" . שתלנו בחממה את המסכנים. כעבור יומיים יש סימנים שהתורמוס מתאושש. אולי גם הפרזיה תשרוד. ניר ביקש שנסמן השתילים בחממה בכותרת "שיקום, ניר". היה זה מפגש רווי צער אך יתכן שהייתה בו גם הפנמה של הצורךבמציאת מסגרת מתאימה לחיים. בסיכום קצר של ניר ביומנו הוא כתב: "הלכתי לטיול ולמדתי שלא טוב להשקות צמחים ללא השגחה" אולי התכוון לבטא את ההבנה כי הוא עצמו זקוק ליותר השגחה והכלה ממה שמתקיים בכפר עידוד.
 
בימים שבאו לאחר מכן צפינו בשתילים המכוסחים הולכים ומתאוששים בחממה עד שהתחזקו!!! החזרנו אותם למקום המקורי כשהפעם הודעתי לגנן בי"ח ויחד עם ניר הוספנו שלט מקושט וסימון של המקום.
 
סיכום פגישה - לבקשת ניר, יצאנו לשתול שוב את הצמחים שהתאוששו, במקום שנמצא מחוץ לגינה. ניר קורא לו "הגבעה". קשה לו להגיע לשם, פיזית זה כמו טיפוס על הר עבורו. הוא נחוש לשתול שם למרות הסיכונים. יצאנו לדרך עם השתילים והשלט. הפעם בדרך קיצור. ניר הוביל ידע בדיוק לאן ללכת. לצורך השתילה היה צריך להתיישב על האדמה ולהתמודד עם מגבלותיו הגופניות. עשה זאת בהצלחה ומאמץ. מיקמנו השלט, עליו ביקש לכתוב :"הפינה של ניר מחלקה א". נקווה כי הפעם יצליחו לגדול. רשם ביומנו "שתלתי שוב את השיקום וגם שתלתי שלט" מאוחר יותר על השביל אמר:" סוף סוף עשינו זאת."
 
בכל הזדמנות היינו מטיילים לשם. עם הזמן העניין של ניר הצטמצם לגינה הקטנה. התחיל לגלות יחס מיוחד גם לסביונים שצמחו בקרבתה. ניר ואני שאבנו כוחות אדירים של שמחה ותקווה מקיומה של הגינה, אשר הפכה למוקד עליה לרגל. באחד הימים הגיעה אלי קבוצה של סטודנטים לסיור. ניר נאות להזמנה הוביל אותם אל הגינה עמד גבוה מעל כולם וסיפר את סיפורה בדיבור רהוט, מרגש ומדויק .בימים שחלפו נמצא לו מקום בהוסטל והוחל בהכנות לקראת מעבר. במהלך חודש מאי נפרדנו בתהליך הדרגתי. ביום הפרידה נתתי לניר שקית עם זרעי תורמוס שאסף מהשתיל: השתיל שגידל עם תקווה גדולה כי יוכל לחזור ולשתול באדמה החדשה עבורו, בהוסטל בו ייקלט. לקח אותם בשמחה וביקש שבהמשך אבוא לבקר אותו במקום החדש.
 
התהליך הטיפולי עם ניר היווה עבורי שיעור משמעותי, בעיקר לעניין תפקידנו בהטמעת תקווה בקרב המטופלים שלנו והחזקתה. ברגע המשבר, בעודנו מבכים גורלם של התורמוסים המכוסחים בחרתי להמשיך. לקחתי סיכון והצעתי שיקום. ניר כבר וויתר ואף מיהר לסלוח אך לא הרפיתי. בעודנו חופרים בידיים באדמה לחפש שיירי חיים, עברנו ממצב רגשי של צער ויגון למצב של עשייה, התלהבות ותקווה. היה כאן סיכון. "ומה אם זה לא היה מצליח "? יאמרו הספקנים.
אך עצם העיסוק והכוונה מעוררים את כוחות החיים. ניר פגש הזדמנות להתמודדות אחרת עם מצב של מציאות מתפרקת.
"הכל בעזרת ניר " היה נוהג לומר. והנה, דרך העבודה על מרחב צמיחה אשר בו אין אנו מגדלים את הצמח אלא מאפשרים לו תנאי גדילה, מצא כלים לצמיחה אישית ואמונה בכוחו.
 
פורסם בגיליון 24 של הבטאון: אדם צומח​, אפריל 2105
תודה למיכל ברנע ולדפנה גריינדר על חלקן בהכנת תאור מקרה זה.
 
Footer Mobile