Contact Form

מוזה 42 - גלריה סגורה

תואר ראשון בחינוך - תואר באזרחות תוא בסוציולוגיה

ב"מוזה 42" במכללת אורנים, מוצגת התערוכה גלריה סגורה שהיא תוצר משותף של ארבע סטודנטיות הלומדות במסלול אומן-מורה, בתואר השני בהוראת מדעי הרוח והאומנויות בגישה רב-תחומית.
בליווי אוצרותי של ד"ר רותי הלביץ כהן.


האומניות פועלות מתוך רצון להעניק ביטוי לתסכול ולאכזבה העולה בעקבות סגירת מערכת התרבות בכלל וחללי התצוגה בפרט, בתקופת מגפת הקורונה.

כל אחת מציגה ביצירותיה את המושג 'סגירה' לפי הבנתה, על-ידי הצבה היוצרת הגבלה יזומה בצפייה באמצעים שונים.

ההצבה בתערוכה גלריה סגורה חידדה סוגיות של חשיפה והסתרה בתהליכי העבודה שלי, ביחס לדימויים, הלקוחים מהמרחב הביתי.
הכביסה המלוכלכת נארזת בצרור כמו פני השטח של הציור, האוצרים בחובם סוד. מעטפת הדימוי, בה אני מתעניינת, חושפת עצמה מנקודות מבט שונות.
פעולות כמו ניגוב מפת השולחן המשובצת, עד כדי מחיקתה, מאפשרות לי לחקור את היעלמות הדימוי ולחשוף את פעולת ההסתרה.
הגלריה סגורה, ריקה ונשכחת, מזכירה לי את השכחה  הנכפית על תכני "יום הזיכרון" במעבר לחגיגות יום העצמאות וביום המחרת. זיכרון, הנצחה, שכול, בית, משפחה והחרדה מהרע מכל, הם נושאים שמלווים אותי מגיל מאוד צעיר.
ברצוני להציע זווית אחרת לשיח המתמשך סביב הזיכרון וההנצחה, תוך התמקדות בחוויותיי האישיות  בטקסי הזיכרון הציבוריים והפרטיים.  
גלריה סגורה ונשכחת היא כמו קופסת הציורים של הילד שנפל, כמו פינת הנצחה בבית ספר יסודי בשכונה מזדקנת.
אם סגור אז עד  הסוף. לא  יזכרו אותי,  ולא  את עבודותיי.
תהליך הציור על שרידי זכוכית שבורה מסמל  את הסבל  המתמשך  שאני חווה בחברה שלי, קהילה בדואית מסורתית, הרואה בגבר שליט ובאישה מי שמוכפפת לו ולצרכיו. אני חיה בתוך חוויה פיזית ונפשית של סבל ואיום אבל לא נכנעת.
אני שואפת לגרום לצופה לחוש את הסבל שלי, את האש שחטפתי והצריבות שבתוכי, על-ידי שימוש בדימויים של גפרורים שרופים ומסמרים התקועים על דמותי בציור.
אני נותנת קול וצבע לחוויה זו ביצירות שלי.
אני מציירת פורטרטים שלי ושל בני, דרכם רואה את עצמי מחדש. פעולה זו עוזרת לי לשאול שאלות אינטימיות: מי אני? מה אני מרגישה? מה אני שווה ללא העדר?  
אני שונאת את המקום שאני נמצאת בו, מרגישה אי סיפוק.
אני חייבת לחוות מציאות אחרת,  בה אין לכאב מקום בתוכי.
לא אתייאש עד שאעניק לעצמי כוח,  ללא תלות בדמות גברית בחיי.
הצבת הציורים בתערוכה גלריה סגורה מאפשרת חשיפה של כתמי צבע ספונטניים בקפלי הקנווסים הזרוקים על הרצפה , לעומתם מבצבצים דימויי צמח הצבר  על קנווסים הניצבים על הקיר.
על הרצפה, לצד ערימת הקנווסים, ניצב עציץ ריק.
נוצרת תחושה של אין מקום, של אי סדר.
תפקידה של האם השומרת על ביתה מוטל בספק, ביחס ליכולתה לייצר (לצייר) תחושת יציבות וקביעות.
הצבר הוא צמח עמיד, נשאר במקומו, חי, חזק מתרבה ומתפשט לעומת ההגירה, והנטישה.
בעזרת הצבת עבודותיי באופן הזה אני מנסה לעורר התבוננות חדשה על מקומות ובתים שבעליהם גורשו מהם.
​​
Footer Mobile