הדהוד/ שקד כהן 

עכשיו, כשאני נכנסת אל הכיתה

אני מזדקפת. 

ככה אני רואה אותם:

קפוצ׳ון על הראש, עינהם נפוחות

סליל המתכת מוטבע בפניהם 

(שוב נרדמו על מחברת), מובסים. 

'ליאם, תרימי ראש יקרה'

מוריי לא ליטפו אותי ככה

ואני מבינה

כלבים נטושים נוטים להסריח, לסבול מכינים.

פעם הייתי כלב קשור

נצבר בי זעם עד שלא ניתן היה לגשת

למעט שהיה לי: חצי השולחן, סיגריות Winston, דלת החדר – קינאתי נורא.

חשפתי שיניים לשמע קרקוש עקבים

רציתי לצעוק כמו ליאם

לדפוק את הראש במשקוף

נשארתי לשבת

השקיפות הזאת.

קשה להגיש את היד  לכלב חשדן

אני מבינה,

אבל מורתי שתדעי

כן חיכיתי.

"כתבתי את 'הדהוד' מתוך חוויית הכפילות וההזדהות עם התלמידות שלי. בשיר אני מטילה את הרגשות שלי ללא סינון ומדברת על עצמי דרכן ועליהן דרכי. בחרתי להציג עבודת מיצב על שולחן בית ספר ולחבר אליה את השיר בקולי."

שקד כהן