המרכז הדו-מחוזי למחוננים ומצטיינים

ד"ר אריקה לנדאו היא מייסדת ומנהלת המכון לקידום נוער ליצירתיות ולמצוינות, מדריכה בתכנית לפסיכותרפיה, בביה"ס לרפואה, אוניברסיטת תל אביב ופסיכו תרפויטית למבוגרים.

ד"ר אריקה לנדאו נחשבת לאמא של הילדים המחוננים בישראל.

לפני שנים ספורות ראיינה שירה פליקס את ד"ר אריקה לנדאו בתכנית ראיונות "הסיפור שלי" של ערוץ 10 בטלויזיה.

לבקשתנו, נענתה ד"ר לנדאו והעבירה אלינו הקלטה של הראיון עימה, שמפאת תנאים טכניים מתאימים אין ביכולתנו להכניס את ההקלטה לאתר המרכז שלנו.

חייה של אריקה התחילו בצ'רנוביץ באוקראינה של ימינו. לשאלה אם היא עצמה מחוננת היא עונה שהחיים עשו אותה מחוננת, אם כי הייתה מעין מנהיגה טבעית, מאד מעשית, הרגישה כמקובלת ומגיל צעיר מאד הרגישה אחריות.

בנובמבר 1941 נשלחה עם משפחתה למחנה עבודה, לאחר שהיו בגטו. "אם שואלים אותי איך לסכם את התקופה הזאת, הייתי מגדירה זאת כחוסר אונים" אומרת אריקה על ארבע השנים במחנה. "זו התחושה הכי בולטת, הכי משתקת".

"היום אני יודעת מה החזיק אותי, הדמיון שלי. דמיינתי, כל הזמן דמיינתי, את העבר, את סבא שלי שכל כך אהבתי אותו".

אריקה מספרת שהיא לקחה איתה לכל החיים משפט שאמרה אימה לאביה לאחר שהוכה על ידי הגרמנים: אל תרחם על עצמך, אל תהיה קורבן של הגורל, היה שותף של הגורל. עליך לא להיות חסרת אונים אלא לקחת את גורלך בידיים ולהגיד: מה אני יכולה לעשות.

אריקה עלתה לישראל בשנת 1947 והתחתנה עם שלומי לנדאו, מבוגר ממנה ב-20 שנה, "אבל הרגשתי בת מאה, הייתי מבוגרת מאד בגלל החוויה שלי".

היא למדה אריגה, עיצוב אופנה, מורת דרך ואכן היא אומרת: "חיפשתי את עצמי, חיפשתי עבודה, עברתי מבית חרושת לבית חרושת".

לשאלה אם היו לה חלומות היא עונה: כל החלומות שלי, גם במחנות ריכוז, היו ללמוד.

מדוע פנית לפסיכולוגיה? שואלת המראיינת.

אריקה: "משתי סיבות. קודם כל רציתי להבין איך אנשים יכולים להיות כל כך רעים וכן מה לעשות עם הכעס שלי. שלומי, בעלי, על ידי אהבתו לימד אותי לאהוב את עצמי ואת ישראל.

שירה פליקס: את משחקת הרבה עם גומיה ביד שלך...

אריקה: "כן, אני כתבתי דוקטורט על הפסיכולוגיה של היצירתיות, תשאלי אותי מה זו יצירתיות...

מה זה יצירתיות? לראות את הדברים מכמה היבטים. לא רק היבט אחד. כשאת מסתכלת בכמה היבטים את קודם כל מגיעה להומור ושנית, את מגיע לראות את הדבר שזה לא כל כך נורא מהיבטים אחרים. קודם לא העזתי, פחדתי, היום אני מעיזה. יצירתיות זה זה" – כאן אריקה לנדאו מותחת גומיה שהיתה על כף ידה במשך הראיון, מעין גומיה שבה משתמש שירות הדואר.

היא מסבירה: "אני יכולה ככה למתוח ועוד למתוח ולהרחיב את העולם שלי עד כדי כך. כן, אני מסתכנת, זה יכול להתפוצץ. אבל יש הרבה גומיות בעולם. אני יודעת היום שזה תלוי בי עד כמה אני מותחת את הגומיה. אז זה השותפות שלי לחיים. וכשאני מטפלת בפסיכותרפיה באנשים, הבעיה שלהם היא לא שהם יוצאים ופורצים דברים אלא שאינם מעיזים לעשות ככה (למתוח את הגומיה) וזו בעצם בשבילי היצירתיות. את זה אני מנסה ללמד את הילדים המחוננים, את הפציינטים שבאים אלי כשאיבדו דרכם וזה אני מנסה להעביר, להקנות במיוחד לילדים מוכשרים.

מדוע התחברת של ילדים מוכשרים?

"כי אני מאד קמצנית על הזמן שלי, אני כל הזמן רצה אחרי אותן ארבע שנים שהייתי במחנות...

איך זה מתקשר? אז קודם כל (זה יהיה) בזבוז, אם לא אטפח את אותם הילדים אשר יש להם יכולת, כי האוצר הטבעי ביותר שיש לנו זה המוחות של הילדים המחוננים. ואני עובדת עם היצירתיות בכל השכבות של היכולות של הילדים, את גישתי אפשר ליישם אצל ילדים מוגבלים ביכולתם וגם באלה ש... (המחוננים והמצטיינים). כי הענין הוא לעודד לראות את הדברים מכל מיני היבטים עד שמגיעים למבט כפי שאיינשטיין אמר... שהוא לא ידע יותר מאנשים אחרים, אבל הוא פשוט הסתכל על הדבר מעוד היבט אחד. ואת זה צריך לחפש. החיים הם חיפוש אחד גדול, אחר עוד משמעות, עוד דבר. זה בשבילי חשוב מאד, להקנות דווקא לילדים המחוננים. על מנת שהם יגשימו את יכולתם. ילד מחונן שבא אלינו למכון לפי אינטליגנציה כפי שבוחרים בהם הוא עוד לא מחונן. כי מחוננות זו אישיות. זה משהו אישיותי ולא רק שכלי.

אריקה, יש הגדרה פשוטה למה זה ילד מחונן?

"אין הגדרה פשוטה, שום דבר לא פשוט בחיים. זה ילד שהוא יותר סקרן, שיותר שואל שאלות, ילד שיותר זוכר דברים. ילד שנוגע בכל דבר, שרוצה להיות בקשר. אבל מחוננות היא לא רק מה שמודדים אינטליגנציה.

מחוננות היא אינטליגנציה, בשלות רגשית, בלי מוטיבציה ובלי מעורבות האינטליגנציה הגבוהה ביותר לא תגשים את עצמה. וגם אינטראקציה חברתית, והגישה אליהם היא יצירתית.

כמעט 40 שנה טפלת באלפי, אלפי....

לנדאו: "38 אלף ילדים".

האם ראית בחלקם כאילו הם ילדיך?

לנדאו: "אני לא צריכה שהדבר יהיה שלי על מנת שאני אוהב אותו. אני מתייחסת לכל ילד לפי הצרכים שלו ומה שאני חושבת שהוא ואני חושבים שהוא דורש ורוצה. אבל אני עכשיו פונה לכל ה... אני הייתי מאד מבקשת שכל מי שלמד אצלנו, שהם יהיו הלוחמים עבור הילד המחונן, שהם ידאגו להם מה ללמוד שזה יהיה מישהו שימשיך את מה שאני התחלתי".