היו תקופות שהקילומטרים והחיים המעיטו את הפגישות אבל תמיד היינו בקשר. תמיד נפגשים. תמיד יש חוט מחבר.
בתור מורה רביד אף פעם לא החזיר מבחנים או בדק עבודות. אבל יש כמה דברים שבשבילי הוא היה מורה אדיר בשבילם.
הנה כמה דברים שלמדתי מכץ:
1. למדתי מהי מסירות להורים. הקשר, הדאגה, הביקורים אצל ההורים שלך היו דבר כל כך מרכזי ומשמעותי אצלך. זו הייתה דוגמה מופתית לקשר מלא אהבה וקירבה, גם עם כל המורכבויות.
2. למדתי מה זה חיבור לקיבוץ. לשדה. למקום. ניר עוז לא היה רק כתובת בשבילך . זה היה חלק מהמהות שלך. כל פיסת דשא הייתה הבית שלך במובן העמוק ביותר של המילה.
בשביל נווד כמוני שעזב בכוונה את הקיבוץ, שאף פעם לא הרגיש בו בית, זה היה מעורר קנאה.
סביב הגירושים רביד ניסה בכל כוחו להשאיר את הילדים במערכת החינוך של הקיבוץ. הוא ניסה להסביר שניר עוז זה קהילה, זה הדשא הגדול, חגים בחדר האוכל, זה להסתובב חופשי ולהכיר את כולם. הוא היה מוכן לוותר על הרבה כדי שהילדים יהיו חלק מהבית העמוק הזה שנקרא ניר עוז. בית שהוא זהות.
השופט העירוני פחות התרשם מהעניין והיום הם לובשים חאקי בשבט של הצופים בעומר…
3. חיבור פשוט לטבע.
להיות לתוך הנחל הכי יבש ומעאפן בנגב ולהגיד איזה יופי.
לחפש סרטנים, לעשות מדורה קטנה, לשקוע בחולות ולחשוב שזה אטרקציה מגניבה לילדים.
4. אהבה ואמונה ללא תנאי באנשים שמקיפים אותך. בחניכים שלך. בתלמידים שלך.
היית אדם מלא אהבה וזה ניכר בכל מפגש שלך עם אנשים. לכל מקום הגעת עם לב פתוח, חיבוק ענק וחיוך כובש.
היית אופטימיסט חסר תקנה ולא נתת לציניות של הסביבה או אתגרי החיים לבלבל אותך.
לאכול קולרבי. וגם לשאת בתוצאות באוהל אחרי זה.
אני , לעומת זאת, מחזיק בתור מורה קצת יותר שנים מכץ ויש אומרים שאני בסדר אבל היו לי כמה דברים שלא הצלחתי ללמד את רביד:
לנהל יומן
לא להבריז לחברים אחרי שקבענו
לענות לטלפון או להודעות.
להבדיל במאבקים בין עיקר לטפל.
להסתפק בפחות מהכי טוב שאתה יכול כי לא בהכל צריך להשקיע
אולי טוב שהוא לא למד חלק מזה כי זה חלק מיהותו רביד.
אני וכץ הולכים יחד כבר 18 שנה והספקנו כמה תעלולים -
להקריא למרצה עקשן ספר טלפונים בעזרת מגפון בימי מאבק הסטודנטים ב2006
להריץ פוליטיקאי מתחיל שנהיה אחר כך שר הרווחה
לזהם את מי עדן.
לרבוץ בכנרת ימים שלמים בהם רביד משקיע את כל הזמן בין הארוחות בתכנון והכנת הארוחה הבאה.
לטייל המון עם הילדים יחד.
לעשות מדורות על פאתי כביש 6 כי זה אמצע הדרך
לשחד בדואי שייתן לנו לישון בשקט
לתפוס טרמפ של 4 ימים על טיול של תנועת המושבים ועוד ועוד…
היו לנו עוד תוכניות שכבר לא יצאו לפועל.
אני מקווה שאעשה חלק גם בשבילך.
קראתי השבוע בספר שני משפטים על מוות שמתחברים לי לרגע הזה
הראשון הוא מתוך כתבים נוצריים
"אם תהיה לי אמונה רבה עד להעתיק הרים ממקומם ואין בי אהבה , הייתי כאָין".
האיגרת הראשונה אל הקורינתים.
אמונה באלוהים לא הייתה לך מי יודע מה אבל אהבה רבה עד כדי להעתיק הרים הייתה גם הייתה.
משפט שנכתב על מצבה והוא מיד נדבק לי אליך -
"לחיות בלבבות שאנו משאירים מאחור זה לא למות"
המעגל הזה שיושב פה, ועוד רבים שראינו בזמן האחרון הם עדות ניצחת לזה שאתה נשאר איתנו.
כץ יא כץ. איך לקחו לנו אותך? זו הברזה שלא מתאימה אפילו לך…
יש עוד מלא בלאגן לעשות והמון אי צדק לתקן.
בלעדיך זה יהיה יותר קשה.