החוליה החסרה – על צלם איש הרוח שבמורה
ד"ר משה שנר, מכללת אורנים
הרצאה במסגרת יום עיון של תוכניות התואר השני במכללת אורנים, 14/3/2005 - קובץ וורד להורדה לשימוש חינוכי
הבעיה
אפשר ללמוד אנגלית מוגברת ולא לדעת מיהו שקספיר, לשנן נוסחאות מתמטיות בלי להיחשף ליופי שבמחשבה המתמטית, להסביר תהליכים פיסיקאליים וביולוגיים בלא פגוש בקסם המופלא שבתולדות המחשבה המדעית, לדקלם מודלים כלכליים בלי להבין היסטוריה חברתית ובלא להבחין בכך שהכלכלה מבטאת הכרעות של בני אדם. אפשר להצטיין במבחני הבגרות בלי לרדת לעומקה של התרבות בה אנו חיים ובלא להבין את אחריותו של היחיד לחייו ולמתרחש בחברתו. זה המבדיל טכנוקרט נבער של ידע מבן תרבות רחב אופקים.
מיומנויות מנותקות מהשכלה וממחשבה הומניסטית רחבה מטפחות אנשים צרי מוח, שיכולותיהם אינן ממריאות מעבר למה שאילפו אותם לעשות. דמיון, תעוזה ומחשבה יצירתית הן איכויות רוחניות של האדם המתפתחות בהקשר תרבותי, מתוך שיח בינאישי ומתוך התייחסות לעולם בו אנו חיים על בסיס יסודותיה הקלאסיים של התרבות האנושית: שפה, ספרות, פילוסופיה, אמנות, חיפוש מענה למשמעות החיים והמוות.
אנו מצויים בעולם תחרותי והישגי ולכן מעלים על נס את הישגי התלמידים דווקא במדעי הטבע והמתמטיקה, אולם מחמיצים את התשתית הרוחנית הנושאת את המחשבה המדעית – עצם המחשבה. "אני חושב משמע אני קיים" – אמר דקארט הפילוסוף וביטא את הכרתו בסובייקט החושב שהנו הנקודה הארכימדית עליה נשען כל המחקר המדעי. בלעדי הסובייקט החושב, המתלבט, המכריע, התוהה, לא יהיה מחקר.
רוח ומדעי הרוח, יצירה רוחנית ומחקר - הם צמד ביטויים שדורש הסבר; בעצם הצמידות מצויה כבר הבעייתית בה אנו דנים. המחקר המחפש אובייקטיביות מדעית הוא שמסתיר מעינינו את הסובייקט – אביו מולידו.
המדעיות מסתירה בקלות יתרה את הסובייקט מכיוון שרוח התקופה יש בה במידה רבה חוסר אמון כלפי הסובייקט ואי הכרה בחשיבותו ובראשוניותו. במעגלי העם היהודי, שעבר במאה השנים האחרונות אסון נורא שמכיל בתוכו ריסוק דמוגראפי ותרבותי, הבעיה חריפה עוד יותר. אנשי אסכולת פרנקפורט ניסחו את השבר הזה באמירה המפורסמת על מותה של המטאפיסיקה לאחר השואה. באושביץ לא רק גופם של היהודים עלה באש – נשרפה גם רוחם. " לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומותי שהיו למדבר שממה" אמר אלי ויזל בספרו "לילה". אנו חיים בעולם ציני, נהנתני, קונקרטי מאד, שאינו מאמין ברוח ואינו בוטח בכוחן של מילים להביא לתיקון העולם. הרוח לא עזרה אז וכנראה שגם לא תעזור במבחני העתיד. הניהיליזם מצוי מעבר לפינה והוא מכוסה מעינינו לעת עתה על ידי מרוץ ההי-טק ההכרחי לשרידותה של מדינת ישראל. במקומה של רוחניות בוחנת, מעמיקה, עולים לקדמת הבמה קופי האלוהים וחקייניו, רוחניות בגרוש, גואלי עולם ברגע.
היכן הוא הסובייקט? מדוע הוא נסתר מהעין, מהלך בבושת פנים? ברצוני לעמוד בדברי על עלייתו ונפילתו (מטבע לשון שכבר מגויסת אצלנו להקשר אחר) של הסובייקט – הוא החוליה החסרה בחיפוש שלנו. אין מדובר בבעיה מקומית אלא בהתמודדות ארוכה מאד בין שתי מסורות המלוות את התרבות המערבית מקדמת דרכה. האחת רואה בעולם האובייקטיבי את הממשות הבלבדית ואת עולם הטבע האובייקטיבי כתשתית לחיי האדם כולל ממדי הערך והמוסר של חייו. מסורת זו מכילה בתוכה גם את הפולחנים הדתיים הנותנים כבוד למופעי הטבע השונים ומייחסים לתופעות הטבע כוח מחוקק ומכוון לחיי האדם. המסורת השנייה, שראשיתה במונותאיזם העברי הקדום והמשכה במסורות המונותאיסטיות הגדולות, יהדות-נצרות-אסלאם, מעמידה את חיי האדם על רוחו הסובייקטיבית המקדשת אותו וחולצת אותו מסדר הדברים הטבעי. את עבודת הטבע מכנה המסורת המונותאיסטית עבודת אלילים. ההבדל ביניהן אינו בשאלת האחדות של האל מול הריבוי שלו אלא בשאלת היחס אל המציאות הטבעית וראיית מקומו של האדם ביחס אל הטבע, כאשר המונותאיזם מעמיד את האדם, ורק את האדם מכל ברואי העולם, מחוץ לסדרי הטבע.
האובייקט
בתולדות המחשבה האנושית אנו מבחינים בין סובייקט לאובייקט.
האובייקט הנו הדבר המוגדר על ידי החשיבה הרציונאלית המדעית שלנו. הוא זה שעומד למולנו, נוכח, קיים, מוגדר ובר מדידה, כימות, תיאור, ניתוח, מניפולציה ושימוש. העולם האובייקטיבי הוא שעומד לנוכח חשיבת האדם מקדמת הפילוסופיה הפרה-סוקרטית ועד לעולמנו עתיר המדע והטכנולוגיה.
האובייקט הוא מושאו של המדע. הוא מושא המניפולציה הטכנולוגית. הוא המוצר שאנו רוכשים בחנות לשימושנו. האובייקט הוא זה שמוגדר על ידי השכל הטהור באמצעות קטגוריות תפיסתיות שמובנות בשכל האדם – אמר קאנט. העולם המודרני הביא לשיא את האובייקטיביזציה של המציאות. כבשנו את העולם החיצון וכבשנו את נבכי הגרעין של החומר. למדנו להשתיל לב וכבד ולשבט בעלי חיים. פיצחנו את הגנום האנושי. את רוחו לא הצלחנו לפענח, אבל הפכנו גם אותה למוצר צריכה המוני.
הסובייקט
אבל...אנחנו מכורים לסובייקטיביות שלנו - בסיימנו יום של מחקר מדעי אנו הולכים להירגע עם ספר טוב, טלה-נובלה או סרט הוליבודי, אפילו בעבור מיליון דולר.
האובייקט אינו כל עולמו של האדם. האובייקט הוא מה שהסובייקט מעמיד למולו. ואילו הסובייקט הוא המדען שרץ עירום וצועק "מצאתי מצאתי", הוא האדריכל שחולם ובונה מגדל שראשו בשמיים, הוא הסופר שכותב את הספרות הנעלה והמשורר שנותן מילים למבע רוחני שאינו בר ניסוח רציונאלי, הוא הצייר שמצייר את הגדולה ביצירות ומצרף קו לקו וכתם צבע לכתם צבע, או להיעדרו, כדי להציב בפנינו את מה שהמציאות האובייקטיבית לעולם לא תוכל להציב בפנינו, הוא המלחין שיוצר מוסיקת בת אלמוות שנושאת אותנו על כנפי הרוח אל העולמות שמעבר לעולם הזה, המדעי, הטכנולוגי, הנחקר והנלמד
העולם המדעי בז למה שהנו "סובייקטיבי", אולם העולם המדעי-טכנולוגי נהיה לכלוב לאדם המחפש את רוחו האבודה (בובר במאמרו החשוב מ- 1939 "בעיית האדם"). העולם נהיה זר ומנוכר ליוצרו. גאונותו של צ'פלין חשפה בפנינו בהומור חד את האמת האנושית הזו.
אנו הולכים לקולנוע כדי להשתחרר מהעולם האובייקטיבי אל עולמות הדמיון, הרגש והמחשבה שלנו. האלים שלנו, גם בעבור החילוניים שבינינו, נמצאים שם. העכבר של דיסני הנו כבר בן 71 – הוא מוכר ואהוב הרבה יותר מכל העכברים של בית מרגולין. העכבר של דיסני מואנש – הוקנתה לו מה שאין לעכבר המעבדה – אנושיות, קרי סובייקטיביות.
הסובייקט הוא מה שנגלה לאברהם, העברי הראשון, אולי המונותאיסט הראשון במסורת היהודית כמו במסורת הנוצרית והמוסלמית.
הפרדיגמה של הסובייקט הנו האלוהים המקראי, אישיות חופשית מכל חוקיות טבעית, בעלת יכולת של יצירה ובריאה יש מאין, בעלת יכולת הכרעה מוסרית ופאתוס אתי. הסובייקט הנו Free Agent – מינוח שאיני מוצא לו תרגום נאות לעברית.
"נעשה אדם בצלמנו" - האדם שנברא בצלם אלוהים אולי דומה הוא בגופו לדמות האל, אולם המסורת שמתפתחת על ברכי המקרא מדגישה דווקא את הדמיון הרוחני בין האדם לאלוהים: דמותו של האדם כאישיות מוסרית הדומה לאלוהים – גם האדם הוא בעל יכולת הכרעה ורצון חופשי וגם ממנו אנו מצפים לאחריות מוסרית .
עולם הדעת המקראי מתוקף הכרתו בקיומו של הסובייקט יכול לפתח שפה מוסרית ולדבר על חירות ואחריות, שכר ועונש, חסד ודין, אהבה ושנאה, רחמים וגמילות חסדים, רשע, צדיקות וייראה וכל שאר המילים, שאין להם כל משמעות ומעמד בעולמו של המדע, אולם יש להם את מלוא הלגיטימציה בעולמם של כתבי הקודש היהודיים-נוצריים-מוסלמיים. נטלנו משפתנו את המילים האלו והוצאנו אותן מהלקסיקון ואין לנו יותר חינוך ולא מוסר ולא משפט ולא גיבורים ולא מנוולים לכתוב עליהם ספרות ולעשות עליהם סרטים.
הנביא המקראי הוא הדוגמה הבולטת לכינונו של הסובייקט המוסרי בעולם המקרא. הוא הרוח היוצרת, החופשית, המתייסרת בדילמות של מוסר ולוקחת אחריות על המציאות. מתי לאחרונה זימן מורה למקרא את ירמיה לדון עם תלמידיו בשאלות של מוסר וחברה, מחאה חברתית וגבולות הציות לשלטון?
מדעי הטבע נהיים לאלוהים ואלוהים נהייה לאובייקט
תודעת הסובייקט פוגשת בתודעת העולם האובייקטיבי בעת המפגש של מזרח ומערב שמתרחש על חודי כידוניו של אלכסנדר מוקדון במאה הרביעית לפנה"ס . העולם היהודי, הנוצרי ולבסוף גם המוסלמי מתפתחים, מצד אחד, על בסיס התובנות המוסריות של הסובייקט המקראי שנתגלגלו למסורותיהם ומצד שני על יסוד ההכרה בקיומו של עולם בר קיימא וחדור לוגוס וחוקיות.
הציוויליזציה האירופית המשיכה להתפתח בקווים מקבילים: מצד אחד התרבות הדתית היהודית – נוצרית ובסמיכות לה גם המוסלמית העוסקת בשיח המתמשך שבין אלוהים לאדם ומצד שני המחשבה הפילוסופית הרציונאלית על העולם. עם הרנסנס וההומניזם של העת החדשה התחדש המחקר המדעי וזכה לתשומת לב נכבדה שהאפילה על המסורת הסובייקטיביסטית. בראשית המאה ה-17 הבשילה המחשבה המדעית לכלל תמונת עולם כוללת - העולם הלך ונכבש לפני רוח המדע.
ניקולאוס קופרניקוס (1473-1543): יוצר מהפך הדעת שכונה אחר כך "המהפכה הקופרניקאית" – ההכרה שכוכבי הלכת נעים סביב השמש ולא סביב כדור הארץ.
ג'ורדנו ברונו ( 1548-1600): הגילוי הבלתי נתפס של האינסופיות של היקום וריבוי העולמות שבו. הטבע הנו אינסופי. האלוהים הנו נשמת העולם והגורם המאחד את כל הריבוי שבעולם. נשמת כל אדם היא חלק מנשמת העולם או אלוהים. ברונו הועלה בשל רעיונותיו אלו על המוקד הכנסייתי.
פרנסיס ביקון ( 1561-1626): פיתוח הרעיון של האינדוקציה כדרך לתיאור הטבע. ניתן להסיק חוקיות כוללת בטבע מבחינה של מספר מוגבל של פרטים.
יוהאן קפלר ( 1571-1630): לעולם מבנה הרמוני. הכוכבים נעים במסלוליהם בהתאם לחוקיות קוסמית מושכלת – אין זו קפריזה של בורא עולם או מעשה חסד שהם מצויים היכן שהם מצויים בכל יום ויום. את החוקיות הזו יש ללמוד.
גלילאו גלילאי (1564-1642): מענקי הרוח של הרנסנס שטבע את הרעיון שהטבע הנו ביטוי קפדני של חוקי אלוהים – אחדות התופעות בשמים ובארץ. חוקי התנועה, מושגי ההתמד והתאוצה. אימות תורת קופרניקוס – "ואף על פי כן נוע תנוע". גלילאו הכפיף את מחשבתו לרצונו הלא רציונאלי של 'הכס הקדוש', אולם מחשבתו נותרה אחריו ונהייתה לנכס צאן ברזל של המדע בעת החדשה.
תומס הובס (1588-1679): מטריאליסט – כל האירועים בטבע מתרחשים בדרך מכנית, סיבתית, מתוך החומר האחד והקבוע באופנים שונים ובמידות שונות. הכרת המציאות מבוססת על הכרת הסיבות לכל תופעה.
רנה דקארט (1596-1650): כללים בהנהגת המחשבה לשם השגת וודאות עיונית. הסבר מכני לשבירת האור. טבע החומר הנו התפשטות וריק. חוק שימור התנועה. אחדות הטבע ואחדות התבונה באים לידי ביטוי במתמטיקה. הטבע כולו בכל תופעותיו הוא אך ורק מתמטיקה. פיתוח ההנדסה האנליטית – כל התופעות הגשמיות ניתנות לתיאור גיאומטרי, מתמטי. העולם פועל לפי מודלים מכאניים. שלילת הטלאולוגיה, התכליתיות, מהטבע – הטבע פועל מתוך סיבות ולא לשם השגת תכליות.
פייר פרמא (1601-1665): חוק שבירת האור – מודל הזמן הקצר.
בליז פאסקאל (1623-1662): האוויר בעל משקל. אימת היחיד אל מול האינסוף. אין הטבע "סולד" מן הריק.
רוברט בויל (1627-1691): חקר התכונות הפיסיקליות של גזים.
כריסטיאן הויגנס (1629-1691): הכוח הצנטרופוגלי. תורת הגלים של האור.
אייזיק ניוטון (1642-1727 לאחר שפינוזה): חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי. חוק הכובד הכללי. ספקטרום האור. חוקי המכניקה הקלאסית. תיאורית החלקיקים של האור.
סיכום הרעיונות הללו שהילכו בחללה של קהילת המדעים מביא ליצירת תמונה של עולם טבעי אינסופי, חומרי, הפועל לפי חוקיות קבועה, שניתן ללמידה והבנה על ידי בני אדם. המדע נהייה להשקפת עולם כובשת, שנתנה לבעליה תחושה של כוח עצום, שהמציאות כולה ניתנת לכיבוש על ידי דעת האדם בתהליך של חקר אינסופי.
כאשר החלו מתהווים מדעי הרוח מתוך ההומניזם האירופי הם מצאו מול עיניהם כמודל לחיקוי את מדעי הטבע, שהגיעו לבשלות והיו בעלי תודעת ערך עצמי גבוהה. כשנשאל המדען לחקר הרוח הוא הציע ללכת בדרכם של מדעי הטבע.
ברוך בנדיקטוס שפינוזה (1632-1677), בן למשפחת אנוסים ספרדית/פורטוגזית, שברחה מספרד לאמסטרדם, תוהה על משמעות הרוח אולם את התבנית לחקר הרוח הוא מוצא במדעי הטבע. שפינוזה אומר במפורש: בואו נראה את הטבע ואת אלוהים כאותו הדבר עצמו. הוא מאליהה את הטבע ועושה את האלוהים לכלל המציאות הזו, החומרית והרוחנית כאחד.
כאשר הוא כותב את ספרו השערורייתי דאז על ביקורת כתבי הקודש "המאמר התיאולוגי מדיני" (1670) הוא אומר כיצד יש לבצע את המחקר המדעי של ענייני הרוח – כמו מדעי הטבע!
מורהו של שפינוזה הנו הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי רנה דקארט. דקארט הוא מי שנתן לפילוסופיה את המתודה של הטלת הספק הרדיקאלית: כל דבר מן הראוי שוודאותו תוטל בספק עד שתוכח הוודאות הזו בדרך היקשית רציונאלית. שפינוזה הלך צעד קדימה והפעיל את הביקורת של דקארט על הדת ותחומי המטאפיזיקה. בעוד שדקארט נמנע, מעצם היותו אדם מאמין, להפעיל את הספק המתודי שלו על המסורת הדתית, הרי שפינוזה כבר אינו יכול להכיל את ההיבריס המדעי של תקופתו ואת המתודה המדעית הוא מבקש להכיל גם על המטאפיזיקה. אלוהים הוא הטבע וכמו הטבע הוא מושא למחקר. על כל המציאות שורר חוק אחד, חוק הטבע הרציונאלי, ולכן יש להפעיל עליו חקירה מדעית שיטתית.
המאמר התיאולוגי מדיני, פרק 7: על הפירוש הראוי למקרא
דעתי היא – ואגיד זאת כאן בקיצור – כי המתודה של פירוש המקרא איננה שונה מן המתודה של הסברת הטבע, אלא מסכימה עמה לגמרי. כשם שכל עיקר המתודה של הסברת הטבע הוא בערכת היסטוריה של הטבע, שממנה, דהיינו מנתונים וודאיים, אנו מסיקים את הגדרות הדברים הטבעיים, כך הכרח הוא גם לשם הפירוש של המקרא לערוך היסטוריה אמיתית של המקרא, וממנה, כמו מנתונים ועקרונות ודאיים, להסיק במסקנות נכונות את כוונתם של מחברי המקרא.
- - -
נמצא שהכלל הכולל לפירוש המקרא הוא שלא ליחס לו למקרא שום דבר בתור לקחו, בלא שהדבר יהא ברור לנו לחלוטין מתוך ההיסטוריה של המקרא. ועתה הגיעה השעה לומר, מה שצריך להיות טיבה של היסטוריה זו ומה עליה לתאר.
ובכן א. דין שתכלול את טבעה וסגולותיה של השפה, שבה נכתבו ספרי המקרא, ושבה היו רגילים לדבר מחבריהם. כי באופן זה נוכל להתחקות על כל המובנים העשויים ליפול בכל מאמר ומאמר לפי דרך הביטוי המקובלת. ולפי שכל המחברים, בין של הברית הישנה ובין של החדשה, עברים היו, ודאי הוא, שההיסטוריה של השפה העברית נחוצה מעל לכל...
ב. דין שתאסוף אמרי כל ספר וספר ותעמידם על ראשי פרקים, כדי שכל המאמרים המצויים לעניין מסוים יהיו לנגד עינינו. נוסף על כך, דין לציין את כל אלה שהם מפוקפקים, או סתומים, או נראים מכחישים זה את זה. ...כי אנו יגעים במובן הדברים בלבד ולא באמיתותם... שלא להחליף זו בזו את כוונת הדברים ואת אמיתותם, צריך להתחקות על הכוונה לפי שימוש הלשון בלבד, או לפי שיקול-דעת שאינו מודה בשום בסיס זולת כתבי-קודש.
. . .
ג. לסוף חייבת היסטוריה זו לתאר את קורות כל ספרי הנביאים הנזכרים אצלנו, דהיינו חייו, מידותיו ושאיפותיו של מחבר כל ספר וספר: מי היה, באיזו הזדמנות, באיזו תקופה, בשביל מי, ולסוף באיזו שפה כתב. נוסף לזאת, את גורלו של כל ספר וספר: איך נתקבל בהתחלה, בידי מי נפל, כמה נוסחאות שונים של הספר היו, על דעת מי נתקבל אל בין כתבי הקודש ולסוף, איך נתאחדו כל הספרים, שהכול מודים כי קדושים הם, לאוסף אחד.
(שפינוזה, המאמר התיאולוגי מדיני, תרגום ח. וירשובסקי, י-ם: הוצ' מאגנס, תשמ"ג, ע' 80-82.)
המתודה ללימוד האל היא המדע. הטקסט המקודש מן הראוי שיילמד כמות שהוא, בלא מדרש ספרותי או אלגוריה פילוסופית דוגמת פירוש המקרא המגמתי של פילון ושל הרמב"ם. הטקסט נבחן על פי עדותו שלו בלא כל הנחות מוקדמות.
מעניין שגם את האתיקה שלו בנה שפינוזה לפי המודל של תיאור העולם הטבעי, המודל הגיאומטרי. ניתן באמצעות היסק גיאומטרי עקבי להגיע לתיאור חד משמעי של המציאות.
שפינוזה אינו האב היחיד של מדעי הרוח המודרניים אולם מכלל גישתו ניתן ללמוד על עיצובם הראשוני של מדעי הרוח והמודל שלפיו עוצבו בראשית ימיהם. כך היה גם לגבי מדעי החברה שצמחו אף מאוחר יותר, אם כי מאותו אב פילוסופי, רנה דקארט, שבספרו "הגיונות קרטזיאניים", העמיד את רוח האדם כנושא למחקר רציונאלי שיטתי.
לא פלא הוא ששפינוזה למרות גאונות רוחו אינו מצליח לפתור סוגיה מרכזית אחת – מיהו שפינוזה? לסובייקט שמכריע הכרעות חופשיות ובלתי תלויות בסדר הדברים הטבעיים אין מקום של ממש בפנתאיזם השפינוזיסטי, שמקבל עליו את כלי החשיבה המדעיים ומוליך אותם לתחומיה של התיאולוגיה.
מאפייני המחקר המדעי ומגבלותיו או הסקנדל של חירות האדם
המחקר המדעי בנוי כולו על השקפת עולם המעמידה אל מול רוחו של האדם עולם של אובייקטים לחקירה, והדבר מובן גם בנוגע למדעי הרוח כשאנו למדים על שורשיו של מחקר המדעי בתחומי הרוח במחקר הטבע.
הפילוסוף בעל התרומה החשובה ביותר להבנת פוזיציה זו ולניסוחה התיאורטי השלם היה עמנואל קאנט שב-"ביקורת התבונה הטהורה" טען שהאדם יכול לדון בעולם רק כמכלול של אובייקטים אותם עיצבה רוחו. לכל דבר בעולם הזה – העולם שעיצבה רוח האדם, השכל הטהור - יש קיום בזמן ובמרחב וניתן למדוד אותו, לכמת אותו, לנתח אותו להעריך אותו וכפועל יוצא מכך גם לעשות בו שימוש, לשכפל אותו ולשכלל אותו מפעם לפעם עם חידושי הטכנולוגיה.
מהו היחס בין החוקר לעולם הנחקר? מבחינת מדעי הטבע העולם שקול למחסן גדול של פריטים, חומרי גלם וחפצים. האדם לומד את האינוונטר שממולו ובונה כלים כדי לעשות שימוש בפריטים הללו לתועלתו. האדם לומד להבחין בפרטי האינוונטר שבמחסן, למיין את החפצים ולעשות בהם שימוש לצרכיו.
מהי המתודה של מחקר הטבע?
קביעת העובדות ואישורן .
קביעת היחסים בין מצבים ופעולות, כאשר הם יכולים לבוא לידי ביטוי מתמטי, על ידי חוקי הלוגיקה.
איחוד של יחסים מסוג זה לחוקיות אחת, הנעזרת ע"י תיאור מחשבתי אחיד .
אחוד של מערכות חוקים שונות לתמונה שלמה ואחידה, לכל הפחות במדע אחד , בשאיפה להגיע לחוקיות אחידה של העולם .
המדע עוסק באופן עקרוני בחוקיות ברת הפרכה. כל צעד, מן השני ואילך צריך להוכיח את אמיתותו ע"י שינבא עובדות או חוקים אשר עדיין לא ידועים - והוא נחשב ללגיטימי אך ורק כאשר העובדות המתגלות מאשרות את הניבוי שניבאה החוקיות המדעית. אם מופיעות עובדות חדשות הסותרות את החוקיות, אזי יש לבטל אותה או להתאים אותה לעובדות החדשות .
מחקר הטבע עוסק באובייקטים שזמנם הווה גמור Present Perfect או עבר גמור ולכן המחקר המדעי מתקשה לעסוק באישיות, זו האישיות שמבטאת סקרנות, חוקרת את העולם האובייקטיבי, ממציאה כלים ומשתמשת באובייקטים לצרכיה. המחקר המדעי אינו יודע לטפל בסובייקט אלא בדיעבד. המדען כסובייקט הנו מעבר לאופקי ראייתו של איש מדעי הטבע, גם מעבר ליכולתו המחקרית של הפסיכולוג. החוקר בוחן וחוקר עולם גמור, עשוי, קיים באופן אובייקטיבי. צבי הגלפגוס היו במקומם באיי הגלפגוס גם לפני שדרוין הגיע אל האיים הללו. לעומת זאת, את הסובייקט אין החוקר יכול לחקור באופן מקיף ותקף כפי שנחקרו צבי הגלפגוס, לפחות לא לפי המדע הקלאסי כי הסובייקט הנו יותר מכל גילויי העבר שלו – יש לו גם עתיד בלתי ידוע. אין ספק שלמחקר המדעי, בכלל, ולמחקר המדעי היישומי, בפרט, כוח עצום, משחרר וכובש. האדם המודרני משוחרר יותר מאיש הפרא מאימי מחלות, רעב, איתני טבע והוא מכיר טוב יותר את עולמו ושולט בו טוב יותר. ויחד עם זאת, המדע אינו יודע לטפל בגילויי הרוח האנושית - הסובייקטיביות הושארה מנת חלקם של היצירה האומנותית לסוגיה ושל המעשה החברתי-פוליטי.
חירות הרצון האנושית הנה סקנדל מבחינת מדעי הטבע. הם אינם יכולים למצות את הסובייקט ביחס להתנהגותו העתידית, לא לחזות את התנהגותו, לא להסביר את הכרעותיו כסובייקט חופשי Free Agent ולא לצפות מראש בצורה מכניסטית את דמיונו היוצר. לכן לא מעט חוקרים בתחומי מדעי הטבע מתאמצים כל כך לעשות רדוקציה של הרגש האנושי, המחשבה וההכרעה המוסרית של האדם לכלל תהליכים אלקטרו-כימיים במוחו של האדם או לכלל מנגנונים ביהייביוריסטיים טבעיים שרק התחפשו למשהו מתורבת. אין ספק כי הסובייקט האנושי הנו עד היום אבן הנגף הגדולה ביותר בפני כיבושו המוחלט של העולם על ידי האדם. שפינוזה, כמו רבים אחרים שנתנו לעולם הסבר סיבתי גורף – ושטענו שלהבין משהו משמעו להבין את סיבתו – לא יכול היה להסביר בצורה משכנעת מדוע העולם שלו אינו מכני לגמרי ולכן דטרמיניסטי לחלוטין ולכן גם פאטאליסטי לגמרי מבחינת האדם.
מדעי החברה ניסו ללכת אף הם, כמו שפינוזה, בעקבות הפרדיגמה המדעית של חקר עולם האובייקטים. בני האדם קיימים בעולם באופן אובייקטיבי ולכן ניתן לחקור אותם כאובייקטים, למדוד את התנהגותם, לכמת אותה ולאתר בתוכה דפוסי התנהגות.
המודל הפרוידיאני לדוגמה הנו מודל שמנסה להסביר סובייקט באמצעות משהו שקיים באופן אובייקטיבי, תכני הלא מודע. הוא עושה זאת באמצעות הפסיכו-אנליזה המנסה לאתר בנבכי האדם תכנים שכבר קיימים, יוצרים נוירוזות או פסיכוזות ומפריעים לו בתפקודו. גם חלוקת האישיות הנודעת לשלושה חלקים, סתמי, אני ואני עליון, הנה ניסוח אובייקטיביסטי של ממשות פסיכית.
המחקר הכמותני נטל את כלי הסטטיסטיקה כדי לפענח דפוסי התנהגות אנושיים. נוסחו מודלים שונים להסבר התנהגותו של האדם כיחיד או כציבור שניסו להפוך את האדם למכלול אובייקטיבי שניתן לנתח את חייו כפי שמנתחים מכשיר.
המחקר הכמותני נתפס היה כמרחיק לכת יתר על המידה אל הכיוון האובייקטיבי. האם משאבי אנוש הם רק עניין כמותני, שאלו החוקרים? לשם כך, הצטרף לתמונה גם המחקר האיכותני שניסה לבחון בכלים סמי-אובייקטיביים מהות לא אובייקטיבית וכך לשמור הן על מידה מסוימת של תוקף מדעי והן על משהו ממהותה הלא אובייקטיביסטית של האנושות. לכן גם חלוקות הדעות לגבי מידת התוקף האובייקטיבי שיש לקביעות איכותניות בתחומים שאינם אובייקטיביים במהותם.
המבוכה לגבי תוקפו של המחקר העוסק באדם עולה במיוחד ממחקר שעוסק בהתרחשויות הווה ולא בישות שזמנה עבר-גמור. מחקר הטבע עוסק רק בקשרי סיבה ומסובב ולא ביחסי תכלית עתידיים. הוא יודע לחקור רק תופעות שכבר התקיימו. לא ניתן לחקור מחלה שטרם פרצה, צמח שטרם נבט ושימפנזה שטרם נוצרה ברחם האם. לשם כך פותח גם המודל של מחקר מתערב, או מחקר פעולה, שבו מושא המחקר מתפתח או אפילו מתהווה תוך כדי יישום המחקר עצמו ושהחוקר הנו חלק מתהליכי התפתחותו של מושא המחקר.
אולם בסופו של עניין, למרות הניסיונות לפתח מדעי חברה מורכבים ולא מנוכרים, המחקר מבטו נטוי במצוי משכבר, ואילו האדם, כל עוד חי הוא, הוא בהתהוות מתמדת. הוא אינו מצוי רק בעבר.
מדעי הרוח עוברים אף הם, ולו מעצם שמם, ניסיון של אובייקטיביזציה מקיפה. חכמת ישראל, ובשמה הנכון "מדעי היהדות", קבעה סימני דרך להתפתחות מדעי הרוח תוך שימת דגש על המדעיות של המחקר, באמצה לעצמה כלי מחקר אובייקטיביסטים. לפי גישה זו, רוחו של האדם באה לידי ביטוי בדרכי ביטוי שונות: הטקסט הספרותי, התיעוד ההיסטורי, יצירת האומנות, החיבור הפילוסופי. אלו הם חומרי הגלם של המחקר במדעי הרוח.
כפי שראינו, שפינוזה, כמו גם שאר מכונני מדעי הרוח, בקשו לקיים את חקר גילויי הרוח האנושית בדיוק בכלי המחקר של מדעי הטבע. (כקוריוז, ניתן לציין את התחרות הפילוסופית של האקדמיה הפרוסית שבה הפסיד קאנט למשה מנדלסון ונושאה היה "האם יכולה המטאפיזיקה להגיע לאותה וודאות של המתמטיקה או מדעי הטבע?".) כדי להגיע לוודאות מעין זו ביקש מחקר הטקסט לבנות היסטוריה מדויקת ככל האפשר של הטקסט, לפענח את נסיבות יצירתו ולעמוד על מאפייניו של היוצר, מטרותיו, לשונו וכל כיו"ב. בדרך זו השיגו מדעי הרוח שני הישגים עקרוניים קריטיים:
o ההיסטוריה היא מדע העבר. העבר ניתן למחקר. ההווה בקושי. העתיד בכלל לא. לשם כך הקפיאו את מושא המחקר. כפי שחוקר הפרפרים לא יכול להתמודד עם פרפר שעובר ממגירה למגירה בבית מרגולין אלא עליו להיות נעוץ במקומו כדי להיות חלק מהמחקר כך המאורע או הביטוי הטקסטואלי שלו חייבים לקבל תאריך והקשר היסטורי חד משמעי.
o ביטויי הרוח נהיו לאובייקטים: טקסטים שאותם מנתחים או מאורעות שאותם מנתחים. החוקר מעמיד עצמו מחוץ למאורע ומולו ומבצע עליו אנליזה מתוך דיסטאנס קיומי ומחשבתי. (אני מסביר לתלמידי שהם כותבים עבודה על ביאליק ולא על חיים, על בובר ולא על מרטין).
הסטודנט שנשאל מהן הסיבות שהובילו למהפכה הצרפתית נדרש לאותו מודל מחשבתי של ניוטון ששאל את עצמו מהי הסיבה שבגללה נפל לי תפוח על הראש.
אולם... אנו רואים שבעוד שלפני ניוטון ולאחר ניוטון ממשיכים כל התפוחים ליפול על ראשי מי שיושב מתחת לעץ וטרם פגשנו באף תפוח שמרחף לו כלפי מעלה, הרי גילויי הרוח הטקסטואליים כמו גם המאורעות ההיסטוריים משתנים תמיד וקשה מאד, אם בכלל, לחזות מן העבר משהו לגבי העתיד.
היכן מסתיימת יכולת החקירה של מדעי הרוח? אמת מדעית היא אמת שניתן להפריכה. לכן התנאי למחקר מדעי, המקובל ללא עוררין במדעי הטבע, הוא שניתן לחזור על הניסוי ולבחון את תוצאות המחקר בשנית עם נתונים דומים. התנאי הזה – במדעי הרוח כמעט ואינו מתקיים; העובדות הן חד-פעמיות, מקריות, ולפיכך קביעת היחסים ביניהן והגדרתם במסגרת של תבניות קבועות ותכונות מכלילות היא לקויה; אין לאשר את המסקנות ע"י ניבוי מצבים חדשים . היות ובכל זאת מבקש חוקר האדם לקבוע יחסים, הוא משתמש בתפיסה סובייקטיבית ואינטואיטיבית במקום בחוקים אובייקטיביים .
מדעי הרוח עוסקים ברוח שהיא קודם כל לא רפלקטיבית אלא בלתי אמצעית. ישנם תחומים שבהם נדרשת מהאדם, בחיי היומיום, כמו גם במערכות החינוך וההשכלה, לא רק בחינה רפלקטיבית של מה שהיה אלא גם הכרעה חופשית ונקיטת עמדה לגבי העתיד.
הפרקליט הבולט ביותר של רוח האדם הסובייקטיבית בתחום המחשבה היהודית ואולי גם המערבית הנו מרטין בובר. בובר סירב להיכנע לתכתיב של קאנט. איננו חיים רק בכלוב הכרתי אובייקטיבי. אנו סובייקטים חופשיים, יוצרים, בעלי דמיון ויכולת הכרעה מוסרית. אהבה, מעשה חסד, עזרה לזולת, מחויבות מוסרית, חטא ורגשי אשמה הם ביטויים של שיח אנושי, רוחני, לא מחקרי. אני יכול לחקור רגשי אשמה של אחרים אבל, כאשר אני מבטא רגשי אשמה שלי, אינני חוקר.
הסובייקט החוקר אינו מתמצה באיכות מחקרו. ארכימדס העירום שרץ ברחובה של סירקוז וצעק "מצאתי מצאתי" ביטא משהו מאד לא אובייקטיבי שבלעדיו לא היינו יכולים היום לחשב את הרכבו האובייקטיבי של כתר הזהב של מלך סירקוז.
נבחן ברוח זו כמה מהענפים המרכזיים של מדעי הרוח:
היסטוריה: הקרוב ביותר, גם לפי שפינוזה, מבחינת מדעי הרוח למצב של מדעי הטבע הוא מדע ההיסטוריה, שמעצם הגדרתו עוסק בעבר. המאפיין את "מבנה הדעת" של "המקצוע היסטוריה" הוא הניסיון לשחזר תופעות מהעבר ולתת הסברים לשינויים שקרו בהוויה ובתודעה האנושית, כפי שבאו לידי ביטוי בזמן ובמקום מוגדרים, ולהשפעות ולהשלכות של שינויים אלו, בטווחי זמן שונים, אף הם בעבר. לסיכומו של עניין, ישנו עבר גמור שהחוקר אמור לנתחו ולהבינו בדומה לצפרדע המונחת על שולחן המעבדה לביולוגיה. אולם כל מי שעוסק בהיסטוריה יודע עד כמה רעועה הבחנה זו והשאיפה האידיאלית שחקר ההיסטוריה יחשוף ממשות אובייקטיבית לגמרי באופן נטול פניות ופרשנות אישית אינה יכולה להתממש. הסובייקט אינו מוותר על מקומו במחקר ותמיד נשאלת השאלה מי מספר את ההיסטוריה? מתי היא מסופרת ומתוך אילו מניעים? עד כדי כך שונים דרכי ההסבר של החוקרים שתפסה מקום של כבוד גם הדעה שבכלל אין היסטוריה אחת, שאי אפשר לדבר על מציאות אחת. כדי להתמודד עם הפריזמות של מספרי ההיסטוריה נוצר תת ענף נוסף למדעי ההיסטוריה, ההיסטוריוגרפיה, העוסק בבחינת דרכי הכתיבה והסיפור של ההיסטוריה ובעצם מעיד על המוגבלות שבטענה של המחקר ההיסטורי לתוקף מלא וחד משמעי.
גם האמירה שההיסטוריה שוכנת בזיכרוננו מוציאה את ההיסטוריה מכלל מציאות אובייקטיבית בלבד. תכני הזיכרון עוסקים בעבר אבל הם עצמם מציאות הווית, סובייקטיבית, שלה השלכות לגבי ההווה וראייתנו את עצמנו בכל עת. מבחינה זו ההיסטוריה היא שיח עם תודעתנו העצמית.
האומנויות השונות: האומנות לביטוייה השונים אף היא שואפת להגיע למחקר אקדמי אובייקטיבי. הספר הנו תעודה, חפץ קיים, שנכתב, נחתם ונכרך. חוקר הספרות עוסק בבעיות תיאורטיות הכרוכות בטקסט המונח לפניו, מבנה, סגנון, צורות לשוניות, או בסוגיות תמאטיות, גלגולם של רעיונות ודימויים ספרותיים.
אולם כפי שכולנו יודעים הטקסט נתון לפרשנויות שונות והפרשנויות הללו הן ביטוי לשיח שמתנהל בין היצירה ובין המעיין בה ודרך השיח הזה מתהווה גם שיח משני בין היוצר ובין המעיין ביצירתו. השיח הזה שבין היצירה והמעיין בה שוב איננו משהו אובייקטיבי. ניתן לאתר כמובן בכל יצירה – ורבים מאתנו יש להם זיכרון כואב עקב כך מביה"ס – תבניות לשוניות, מבנים רעיוניים, גישות אסתטיות, טכניקות סיפוריות וכו'. אולם קשה לטעון שכל הגילויים האנליטיים הללו ממצים את חווית המפגש עם היצירה ועם מעשה היצירה ובודאי לא מביאים אותנו לידי הבנה שלמה של היוצר שמאחורי היצירה.
מוסר: ניתן לכתוב היסטוריה של הפילוסופיה (הגל). ניתן לדון בדרכי ההפנמה של המחשבה המוסרית בשלבי התפתחותו של האדם (קולברג). אבל, החיים הם קודם כל הווה. מציאות החיים איננה רפלקסיה מחקרית אלא שטף של רגעים, דילמות, הכרעות ומעשים. אלו דורשים מאתנו נקיטת עמדה בשאלות חיים שונות. זהותו המוסרית של האדם אינה מתהווה בסדנאות להבהרת ערכים אלא ברגעי העשייה וצמתי ההכרעה של חייו. חומרי הגלם של הרפלקסיה נוצרים לאו דווקא בדרך רפלקטיבית. הגל אמר בזמנו שהינשוף של מינרווה ממריא עם השקיעה. החוכמה הפילוסופית מתהווה לא בראשית היום אלא בסופו, לא טרום המעשה אלא באחריתו.
הבעיה היא שאנו תוהים על הרפלקסיה לעת ערב בלא לאשר את קיומו של הבקר בעוד שהמעשה המוסרי זמנו בבקר כי המעשה קודם בהכרח לרפלקסיה אודותיו . יש משהו בגילויי הרוח האנושית שמסרב להתמסר לפרדיגמה המדעית אולם הוא הוא האנושי שבאדם שמוליד את החומרים מהם ניזון המחקר המדעי.
הרוח שמעבר למדעי הרוח – האם שפינוזה טעה
כאשר הרוח כפויה לחוקיות הטבע היא מאבדת את כוחה היוצר, את הספונטאניות שבה, את אי המהות שבמהותה. כל עוד המדע היה סיפור הצלחה גורף לא צריך היה המדען, למרות ביקורת התבונה של קאנט, לעסוק ברוחו שלו, במקורה של רוחו החוקרת, בפאתוס שמניע אותה.
עולמנו כבר אינו בטוח שהוא יכול להסתפק במדעי העולם ובמדעיות שבמדעי הרוח. יהיו כאלו שיקראו למעבר ממדעי הרוח, לעיסוק בנוסח 'הרטרו' ברוח, פוסטמודרניזם. האדם נהיה בעיה לעצמו, בלשונו של בובר. הרוח תוהה על מקורה ועל יכולתה להכווין את המציאות האנושית.
איננו בוטחים כיום בביטויים האובייקטיביים של רוח האדם המודרני. אנו תוהים על קנקנו של יוצר הביטויים הללו. יותר מאי פעם אנו תוהים על האימה שבהיסטוריה המודרנית ולספקות המרות שהתנהגות האדם מעלה בפנינו לאחר איימי המאה ה-20. הרוח אבדה את תוקפה ואת בטחונה העצמי.
עבור היהודי נהייתה הרוח המודרניסטית במידה רבה לריקה מתוכן, לחוויית כזב לאחר שהתהום של הנפש האירופית עלתה והציפה את העולם בגלי צונאמי של דם עכור.
האדם ספק אם אדם הוא, אמר פרימו לוי:
הזהו אדם? / פרימו לוי
אתם היושבים באין מחריד
במשכנות מבטחים ;
אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד
בשובכם הביתה עם הדמדומים:
התבוננו וראו הזהו אדם
העובד בביצה הקרה ;
הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם
למען פת לחם זעירה.
שבעבור "כן" או "לא" לבן-מוות היה.
התבוננו וראו האם אשה היא זאת.
בת בלי שם ובלא שיער ;
שלא נותר בה עוד כח לזכור,
שעיניה ריקות וצונן חיקה
כצפרדע ביום חורף וכפור.
הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע
והיו הדברים האלה:
אשר אנוכי מצווכם
לחקוק בלבכם.
ושיננתם אותם לבניכם
בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך,
בשכבכם ובקומכם
והיה כי תדמו- יאבדו בתיכם
ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד.
ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד.
(הזהו אדם, ת"א: עם עובד, 1989, עמ' 9)
איננו בוטחים עוד באנושיותנו לאחר שנכשלנו במבחניה הגדולים של המאה ה-20 ואנו מבקשים עוגן ויציבות בתוך הכאוס של המציאות האנושית. המדע וההי טק נותנים לנו תחושה של ממשות ויציבות - לאמירה מדעית ישנה אוטוריטה בעולמנו הנידף - אולם גם האיים הללו נעים הם עם זרמי האוקיינוס ונדרשים שוב ושוב להיאחז בקואורדינטות של רוח ומוסר אנושי ואילו אין.
בעולמנו שלנו לבשה רוח האלוהים מסכות רבות ואלילי כזב ממלאים את המקדשים, בתי המדרש, המסגדים, הכנסיות ושאר בתי התפילה הממוסדים בעולם. רוח של שנאה וקנאות עולה מהם. חשדנות גדולה צומחת בלבו של האדם המודרני ביחס לגילויי הרוח האנושיים, אולם השיבה אל התמימות האמונית של טרום העת החדשה שוב אינה אפשרית. נותר הריק המהדהד וסכנת הניהיליזם.
בישראל הוציאה הפוליטיקה הפנים יהודית שם רע מאד לכל גילוי של רוח, לכל דיבור בשם תביעת האלוהים מהאדם להיות אדם. הדוברים בשם האלוהים נהיו למחלליו הגדולים ביותר.
ויחד עם זאת, כנגד גלי השנאה, הקנאות, האדישות לגורל הזולת יכולים לעמוד רק גילויים אחרים של רוח האדם.
המציאות נהיית למציאות דוחקת – הרפלקסיה המדעית בנויה על ריחוק מהעולם. הרוח דורשת מענה לתביעות העולם, לדרישות המציאות, לאימה שבמציאות הלא רוחנית. המדען שמנתח את העוני בעולם יושב מול המחשב בחדרו הממוזג ומנתח נתוני עוני סטטיסטיים. הרוח מעמידה את האדם מול עיניו של הילד נפוח הבטן הפושט את ידו ואומרת – עשה מעשה, אמור משהו, פעל, הכרע הכרעה מוסרית. זהו המקום שבו מתחדשת התביעה האלוהית הקדומה לאדם - איכה? איה אישיותך המוסרית? איה הסובייקט שבך?
אל לרוח לגדור עצמה בתחומי מדעי הרוח, בבחינת שכפול של מדעי הטבע. הרוח לעולם רוח היא או שאינה בכלל. אנו רואים את המחקר כפעילות מרכזית ומכוננת של המדעים, ובה בעת את אנו רואים את החוקר כאישיות חיה, שואלת ויוצרת שממנה יוצאת היוזמה והמוטיבציה לפעילות החוקרת. המחקר כבודו במקומו עומד, אולם האדם החוקר מוטלת עליו גם המשימה להיות אישיות ערכית בעלת ביטוי רוחני אוטונומי, להיות סובייקט.
בלא אמונה מחודשת בסובייקט האנושי, באיש הרוח שנוקט עמדה רוחנית ביחס למציאות חיינו לא נוכל לאותם כוחות אופל. עלינו לשוב ולהאמין שיש לגיטימיות להיותנו סובייקטים. איננו רק חלק מהטבע ולמרות המודרניות המדעית שלנו אנו הולכים שבי אחר דמיוננו. בתחרות בין עכבר המעבדה ובין מיקי מאוס זוכה החיה שהונפשה, שהוקנתה לה רוח חיים, אנושיות סובייקטיבית, לרייטינג הרבה יותר גבוה.
שפינוזה לא טעה לגמרי. את הרוח ניתן לחקור בגישה מדעית, ביקורתית. מדעי הרוח בנסותם להיות מדע נדרשים הם לכלי המדע. אבל את הרוח עצמה המדען אינו יכול ליצור. בקיצור, מחנכים ומורים יקרים, אם רוצים אתם במדעי רוח חפשו את הרוח. חיזרו להיות, כמו מיקי מאוס, לבעלי נפש ערה וקלסתר פנים אנושי, חדשו את צלם איש הרוח שבמורה.